אני מסכימה איתך, אבל המוקד של 'תלוי על מי אתה נופל' קיים בכל המערכות (כן, כן שנתיים זוועתולם עברנו בביצפר של הגדול, עם מחנכת שלא הבינה, הבחינה ועשתה משהו עם הילד המאאאאאוד מיוחד שהיה לה בכיתה וכולנו סבלנו, אני בטוחה שגם היא), את ההבדל אנחנו יכולות לעשות, באופן אקטיבי. כן, אני חושבת שזה חלק מאחריות אישית. אני יכולה לומר לך שבהפלה בהריון הראשון שלי קיבלתי 'על הראש' מידע שלא יכולתי לעכל או לחיות איתו בשלום ופניתי לכל מקום עד שמצאתי פתרון חלופי שיותר התאים לי. ארך שבועיים של גהינום בהם פגשתי את המערכת הקרה, הלא רגישה, המתועשת, הלא אכפתית ("אם לא תעברי לידה, את עלולה לאבד את הרחם שלך", או "גרידה בשבוע הזה היא כמו לעשות ניתוח בעיניים עצומות"). אני חושבת שזו היתה נק' המפנה בה הבנתי עד כמה אני אחראית בלעדית על עצמי - אף אחד לא יסבול במקומי, אף אחד לא יכאב, יבכה או ישמח באותה מידה שאני אשמח בשביל עצמי. אחרים יכולים להשתתף, לסייע, לתמוך, אבל לא יחווה את החוויה בגוף ראשון (וטוב שכך, אי אפשר היה להכיל דברים אם הכל היה 'עובר דרכנו'). האפשרות לבחור מי יהיה שם קיימת עבור כולנו, אנחנו צריכות להבין שזה קשור אלינו, לא אל מי שניצב בדרך. עבורם אנחנו לא תמיד משמעותיים, לא תמיד חשובים או מענינים. אגב, זו בדיוק היתה האג'נדה של נשימקו, אבל נראה לי שהאש דעכה (וגם הלהט...).
|
תוכן התגובה:
|