כל כך מבינה לליבך! גם לי שלושה בנים מקסימים והכמיהה לבת לא גה אלא מתעצמת. הביטוי החיצוני וה"שטוח" של זה הוא בקניית הבגדים המבאסת לבנים, לעומת הבנות, אבל אצלי הדבר העמוק יותר הוא בשתי רמות - האחד - נראה לי שחיי האימהות לבנים בהווה, כשהם קטנים, סוערים ומאתגרים יותר. אצלינו מ-א-ו-ד קשה לשבת שבת בבית בלי לצאת ולהוציא להם אנרגיה בחוץ, לעומת חברותי עם הבנות שמסוגלות לשבת במקום הרבה, ליצור וכו', מה שהופך אץ חיינו למאוד אינטנסיביים ולי לא קל עם זה. ודבר שני הוא מה שכתבה מאמוש - החשש שלי, מהמציאות הקיימץ וכנראה הטבעית סביבי, שהבנים, כאשר יש להם משפחות משלהם, קשורים יותר בתור משפחה להורי האישה. במשפחת הגרעין שלי, אנו גם בנים וגם בנות. יחסיהן של אחותי הבכורה ואימי הם...זוועה! ובכל זאת אחותי היא זו שדואגת להורי, מארחת ומתארחת אצלם הכי הרבה ומפעילה את המשפחה כשהם צריכים עזרה (עם אין סוף קיטורים ורטינות על אימי...). אבל - גם הבנים קשורים ודואגים מאוד. בכל מקרה - נראה לי שאתץ צריכה לתת מקום לצער, כי יש על מה ועם זאת, אני משתדלת כל יום להודות על מה שיש. על הבריאות. על האושר ועל שניתנו לי שלושה ילדים מקסימים, מה שכלל לא ברור מאליו. ואספר משהו שקרה לי לפני שלושה חודשים כשילדתי. בהריון האחרון התבאסתי קשות כשהודיעו לי שזה בן, עד דמעות. בהמשכו של ההריון היה סימן שאלה כל כך גדול על בריאות העובר, כך שהרגשתי שאני לומדת שיעור על המובן מאליו. אחרי הלידה, האהבה כמובן עצמה והשמחה שנולד תינוק בריא במקום שכיוונו אותנו לשיקול הפסקת הריון, הייתה גדולה. וכשהייתי מייד אחרי הלידה בחדר התינוקות, שכבה לידו תינוקת מתוקה, עם שמיכה ורודה והעפת עליה מבט. כשהקפתי את עריסת בני, ראיתי שחצי מפניה לא קיימים ואמרתי תודה גדולה לאלוהים על הבן השלם שלי. ו... בשביל להתעודד אני תמיד חושבת על האופציה ההפוכה - שהיה לי בית על שלוש בנות... לוקחת בשתי ידיים שלושה בנים!!! חיבוק גדול
|
תוכן התגובה:
|