גם אני כבר שנים חיה בחרדות שאת מתארת. מה שלמדתי מזה, זה שבכל זאת, כל זמן שההורים חיים וצלולים, צריך להנות מהכל רגע איתם במקום לבזבז את הזמן על חרדות כי אז גם לא נהנים ממה שיש. נכון שכשעומדים על הרגליים ויש ילדים, זה באמת קל יותר ומחזק, אני פשוט מרגישה שכל מה שאני קשור אליו ושהוא חלק בלתי נפרד מימני ולכן לא משנה מי ומה עוד יהיה בחיי, החלק הזה של ההורים שכל כך עיצב אותי , ישאר מאוד משמעותי ובסיסי בעצם הקיום שלי ולכן זה לא נתפס. תודה ואני מאחלת לך עוד שנים רבות וטובות עם הורייך. אבי היה בין 87, כך שהורייך נשמעים לי צעירים.
|
תוכן התגובה:
|