אני משתתפת בקושי שלך, זו סיטואציה לא פשוטה. עם זאת, אני גם לא חושבת שהכעס שלך עליו לגמרי מוצדק ובעיקר המחשבות שאת מתארת לא מקדמות את הסיטואציה שאתם נתונים בה עכשיו באופן בלתי הפיך.
קשה בדיוק לדעת ממה שאת אומרת מה היתה הסיטואציה לפני הלידה, אבל זה נראה די ברור שהוא לא ממש רצה עוד ילד אבל בסוף הסכים כתוצאה מהלחץ שלך ולא ממש מתוך רצון אמיתי, ועכשיו, בתקופה שהיא לעתים קרובות קשה גם כשכן רוצים בילד, מסתבר שזה לא ממש מתאים לו. נכון, אולי הוא היה צריך להיות יותר נחוש ולא לותר, ומצד שני, אולי את היית צריכה להיות יותר רגישה ולא להתעקש על משהו שכנראה אפשר היה להבין שלא מתאים לו, ואולי העדפת לא לראות כי היית מרוכזת במה שאת רוצה. התוצאה היא שדברים הלכו לפי רצונך ונוצר מצב שקשה לו איתו מאד והוא בלתי הפיך. כך או כך, את הנעשה אין להשיב. מה עושים עכשיו? אתחיל מהצד הפשוט. מה לא עושים. לחבל בקשר שלו עם הילד? ("אין לו זכות לגעת בו"?) איך זה יקדם את העניין (שהוא התגברות על המשבר והקושי שהוא חש)? אני גם לא מבינה מה זה ה"אין לו זכות לגעת בו" ו"לשחק בנדמה לי". איזה נדמה לי? נראה לי שהדבר שאת הכי צריכה לעודד זה כל דבר שיעזור לו ליצור קשר עם הילד למרות הקושי שהוא מרגיש. במקביל, יכול להיות שבמישור היחסים והכעסים ביניכם נכון לברר במסגרת ייעוץ מה היה ולאוורר את הכעסים ולחשוב *ביחד* איך ממשיכים.
|
תוכן התגובה:
|
