אלן ברחאת מתחבאת מאחורי תריס הברזל המוגף של חנותה. רק סדק צר שנותר פתוח מפריד בינה לבין הרחוב, רק לקוחות ספורים נכנסים דרכו, בחשאי כמעט, אל החנות, שבלאו הכי כמעט ולא נותרה בה סחורה למכור. דלת המקרר נקרעה ממקומה, את שברי הבקבוקים הרבים שניתצו הפורעים כבר פינתה החנוונית אלן, רק הלבנים האדומות שנחות על הרצפה, אלו שיודו אל החנות הזו בהפגנה נגד המהגרים בשבוע שעבר, והחור שנפער בקיר הגבס, נותרו כעדות לפוגרומצ'יק שהיה כאן, בשכונת התקווה. כשנכנסנו השבוע מבעד לסדק הצר אל חנותה, מיהרה אלן לשאול, כאחוזת אימה: "יש בלגן ברחוב?" בלגן היתה אחת המלים היחידות שידעה בעברית.
אלן פוחדת. השבוע פתחה את חנותה רק כשקרובי המשפחה שלה היו אתה שם. משאלו הלכו, שבה והגיפה את תריס הברזל והצטנפה בחדרה. היא מתגוררת בקיטון צר בירכתי החנות. שם, בשירותים, גם התחבאה כשהתושבים השתוללו בחנותה. חנות מכולת קטנה ולא מטריפה: שוקולד של "חומי", נוזל לניקוי של "ויקינג", שמן מזוכך של "תירס המלך" ומגבונים לחים לילד של "בייבי ארנב", מותגי הדלות. מבקבוקי היין נותרו רק ספורים, בקבוקי הבירה נופצו כולם. דווקא בבקבוקי מיץ הגויאבה המצרית של "איילנד", אלה שאמורים להזכיר לישראלים את טעם החופש של חופי סיני, לא נגעו הפורעים.
גם אלן חצתה את מדבר סיני בדרכה לכאן. לדבריה שילמה 7,000 דולרים, ספק למבריחיה, ספק לחוטפיה - על אימי הדרך לכאן היא לא מוכנה לדבר ולו מלה. אשה נוקשה אלן, קשה ועצמאית, אריתריאית שבנה בן השמונה נותר מאחור, בארצו, והיא באה לכאן לשבור שבר או למצוא מקלט.
לפני שלושה שבועות דיברה בפעם האחרונה עם בנה. רק פעם אחת במהלך שיחתנו נדמה היה לי שדמעה נקווית בעינה השמאלית. זה היה כשאמרה שהיא פוחדת, פוחדת יותר מדי, כדבריה, אבל אולי היה זה רק אגל זיעה. אלן מקמצת בדיבורה. היא בת 23 ומתגוררת בישראל כשנה וחצי. לפני חודשיים שכרה מאחד מתושבי השכונה את החלל הזה, שמשמש לה חנות, בית ומקום מסתור, תמורת 3,500 שקלים בחודש.
הישראלים קונים אצלה תבלינים ועדשים אפריקאיים, האפריקאים קונים אצלה מוצרי יסוד והמחזור קטן, כמובן. בכל זאת היא טוענת שהפורעים בזזו 9,000 שקלים שהיו בקופתה, הפדיון השבועי שלה. היא טוענת שעשרות תושבים פלשו לחנותה הזעירה, בערב האימים ההוא בסוף השבוע שעבר, ערב חג הביכורים. היא מיהרה להזעיק את קרוב משפחתה, שבא במונית שירות, אבל עד שהגיע הנזק כבר נגרם. נפגעת פעולות איבה, איש לא הציע לפצותה. היא אומדת את הנזק לחנותה ב-12 אלף שקלים, כולל הביזה.
שכונת התקווה חזרה השבוע לשגרת יומה, אבל אותות המתח והאפטר-פארטי של השבוע שעבר עדיין ניכרו בה. בשעת צהריים של תחילת השבוע היה שוק התקווה המפורסם ריק כמעט מקונים. נדמה לי שהמבטים שהופנו אלינו היו הפעם עוינים מהרגיל: "הנה התקשורת האשכנזית", קרא לעברנו רוכל, בשטנה גלויה. השכונה הזאת ידעה במרוצת השנים עליות ומורדות: מאתר החרקות של ילדותנו, שכונה שאמרו עליה שמסוכן לשוטט בה, דרך פרויקט שיקום השכונות של מנחם בגין, שהחל כאן ושיווה לשכונה חזות נאה ומצודדת, שוב חזרה העזובה לשלוט בה.
גם מסעדותיה, שהיתה להם עדנה אופנתית וצפונבונית של כמה שנים, הן כבר לא מה שהיו פעם. כמה מהן נסגרו, אחרות הפכו לחרדיות והצפון כבר לא נוהר לכאן בהמוניו לשיפוד כבד אווז בטחינה, עם פיתה עיראקית חמה מהמאפייה הצמודה. וכן, גם הרכב התושבים השתנה: ככל שכונות המצוקה, גם לשכונת הדגל הזאת של העוני בתל אביב באו המהגרים האפריקאים.
לפני כמה חודשים ביקרתי כאן בלוויית מוניר דוויק, נהג המונית שלנו מעזה, שקיבל באורח פלאי אישור כניסה חד פעמי לישראל. דוויק גדל כאן, את מיטב שנותיו הותיר באטליזים ובדוכני האבטיחים של התקווה, משנן עד היום את תפילת הכפרות של יום הכיפורים בעל פה. לא מעט רוכלים זיהו אותו אז, בביקורנו כאן, וקידמו אותו בהתרגשות ובשמחה גלויה.
נדמה לי שהאווירה השבוע היתה שונה. את מקומו של דוויק וחבריו העזתים תפסו האפריקאים, אלו רצויים כאן עוד פחות מקודמיהם ועליהם אפשר להתגולל עוד יותר. בכל זאת, כשהחנווני האריתריאי בהבולום אוקבזקי ביקש לנטוש את חנותו לכמה דקות, הוא ביקש ממאיר, סוחר הנעליים השכן, לשמור על חנות המכולת שלו. "לכולם מגיע לחיות", הפטיר מאיר, כמו אמר משהו מובן מאליו, והתפנה לקונה שחיפש סנדלים לילד.
"אלינו אתה בא לפי הריח ונשאר לפי הטעם", מבטיח שלט בשוק. פועל סודאני בוצע בצל בפתח מסעדה: "ברוכים הבאים לארץ האוכל העיראקי" - אבל אפריקאים רבים לא נראים כאן היום, וכמותם גם לא איש מפלוגת לוחמי מג"ב, שנשלחה לכאן השבוע ברעש גדול כמו לקדם את פני הסכנה הלאומית המרחפת על ראש הישראלים.
ברחובות סבבו פקחי העירייה ואנשי יחידת עוז של רשות ההגירה, מפשפשים בכליהם של האפריקאים ובודקים במסמכיהם. אולי עוד יום-יומיים וגם הסערה הזאת תחלוף, תפנה את מקומה לסערה הציבורית הבאה, בלי לפתור דבר זולת זריית עוד ועוד רגשות שנאה וגזענות מזה, קיפוח ומצוקה מזה.
הרחוב הסמוך לשוק נקרא רחוב המבשר: "מי שיקדים להודיע כי קרובה הישועה, ההצלה, ליחיד או לקבוצות, הנמצאים במצוקה" - דברי ההסבר החקוקים על שלט הרחוב. אבל הישועה לא קרובה, גם לא ההצלה, על מבשר אין מה לדבר, לא לאפריקאים ולא לתושביה הישראלים של השכונה בעלת השם הכה מבטיח (ולא מקיים), שכונת התקווה. במרכזה יש גם בית חב"ד, "בית משיח, מרכז להפצת יהדות וחסידות לקבלת פני כ"ך האדמו"ר שליט"א, מלך המשיח", וגם זה לא בא ולא מטלפן.
חנות המכולת של אוקבזקי עשירה יותר מזו של אלן ברחאת, כולל מוצצי הסיליקון האורתודנטיים שתלויים בפתחה. החנות הזאת כבר קיימת כאן כארבעה חודשים ובעליה חי כאן כבר כארבע שנים. מכונית מסחרית פורקת סחורה למכולת, הנהג ישראלי והפועל שלו אריתריאי, שבת אחים גם יחד, מראית עין של נורמליות. סלים ארמלת קונה בחנות, מראהו אפריקאי אבל הוא בדווי מהנגב, גשש לשעבר ונכה צה"ל שחי בלוד ומשפץ בתים בשכונת התקווה. בשבועות האחרונים רבו המקרים שקראו לעברו קריאות גנאי, "כושי, תסתלק מכאן", וגם שוטרי משטרת ההגירה עצרו אותו לא אחת לבדיקת מסמכים. הם ביקשו ויזה, הוא שלף תעודת זהות ישראלית והם אמרו לו: "אתה מסתלבט".
אחר כך שילחו אותו לדרכו, אבל ארמלת נראה משועשע מכל העניין: "הצבע נהיה מסוכן", הוא אומר בחיוך; לא אחת חושבים אותו בכלל להודי. בהפגנה בשבוע שעבר התחבא, ליתר ביטחון, שמא יכו התושבים גם אותו. "האפריקאים הם אנשים טובים", הוא אומר, "אבל יש ביניהם גם בעייתיים. יש גם ערבים שעושים בלגן וגם יהודים. אתה יודע כמה אונסים עושים הערבים? וכמה היהודים? עליהם לא מדברים".
בינתיים סוגר אוקבזקי את חנותו, מבקש ממאיר לשמור על הבקבוקים הריקים שנותרו בחוץ, ולוקח אותנו לחנותו האחרת. כאן ביקש אוקבזקי לפתוח לאחותו, בהרי יורדנוס, קפה אינטרנט. בחנות המכולת שלו יש שירותי טלפוניה לאפריקאים, כמה מכשירי טלפון ומחשב, אבל הרשת של היזם אוקבזקי ביקשה להתרחב. הנה חוזה השכירות, בין שבו נעמי לבין בהרי יורדנוס, "ארץ המוצא אריתריאה" כך כתוב בחוזה, "להלן המושכר", 1,500 שקלים בחודש, בתשלום לחודשיים מראש.
למחרת ההפגנה בשבוע שעבר נדהם אוקבזקי לגלות שיד אלמונית חיבלה במנעולי החנות ששכר. הוא כבר התקין בה שולחנות מחשב, המחשבים בדרך, אבל אליה לא יכול לבוא. אוקבזקי קנה מנעולים חדשים אבל אלו חובלו שוב, בו בלילה, בליל שבת. עכשיו הוא חסר אונים. המשטרה לא הסכימה לבוא, עליו להגיש תלונה בתחנה, בעלת הנכס אומרת שזו לא הבעיה שלה, הלא הנכס כבר ברשותו - והוא לא יודע מה לעשות. בינתיים נעול קפה האינטרנט שעוד לא נולד בשיפולי שוק התקווה, אוקבזקי חושש שמישהו יתנכל גם למנעולים הבאים שיקנה, שכר הדירה מתקתק והחנות נעולה במנעולים חבולים שצריך לפרוץ אותם שוב. ומעל כל זה תלויים כמה דגלוני הלאום, אולי מיום העצמאות האחרון, אולי מקודמו, והם כבר מרופטים ואולי גם קצת מבוישים.
|
תוכן התגובה:
|
