קודם כל, אני חושבת שזה נפלא לראות כיצד תשומת הלב וההתכוונות שלך שינתה את המצב בעבר. הרגשת שמדובר באלימות, גייסת הרבה סבלנות ומחשבה, וזה הצליח.
ואז נטרפו הקלפים, ילדת, הכוחות שעמדו לך אז מן הסתם פחותים כיום, וגם הילדים, כמו שני ילדים שכבר קרוב לחמש שנים חלקו את אמא רק ביניהם, קיבלו עכשיו תוספת חדשה ותובענית למשפחה (והקטן גם איבד את מעמדו כקטן, שזה שונה מהגדול שנשאר גדול ובעצם לא שינה סטאטוס), וזה בהחלט משנה את התמונה.
אז למי יש זמן וכוח עכשיו לסבלנות?? עם תינוק/ת על הידיים, בחום, מול עקשנות שהפכה קשה מנשוא, מה הפלא שאת מאבדת את זה...
אז זה לא שאני אומרת שזו הדרך. אני בכלל לא אומרת מה הדרך. אני קודם כל בודקת אם יש לך אפשרות לתת לעצמך קצת חמלה ואמפתיה. השיטה שאני תמיד ממליצה עליה היא: תחשבי שמישהי אחרת, חברה או מישהי בפורום, היתה מתארת לך את המצב הזה. נדמה לי שדבר אחד בטוח היית אומרת לה: ז ה ק ש ה !
ומנגד, את שונאת את עצמך בערב. את שונאת את עצמך כי האמא שראתה בכך אלימות ודרך לא לגיטימית (ולא מאוד יעילה, בינינו, לפחות בטווח הארוך, כי את רוב האיומים אנחנו לא ממשות...), גם היא שם, מתחת לאמא העייפה וקצרת הרוח. היא שם, והיא רוצה לעזור לך להרגיש טוב יורת עם עצמך, היא רוצה להחזיר את האווירה שהיתה הביתה, ואולי היא גם אומרת שיש פה מעגל שוטה, ושאם את תצליחי לחזור לדרך האחרת, גם הם יהיו קצת פחות עקשנים וסרבנים ועצבנים.
ואת יודעת מה, היא כנראה צודקת. שתיהן צודקות! ככה זה, יש בתוכנו בכל רגע נתון כמה כוחות, כמה תחושות, מנעד של רגשות, וכולם חלק מאיתנו.
אז מה עושים?
בסדנה שאני מעבירה (ראי ההודעה בעמוד זה, ואם יש לך אפשרות מבחינת זמן ומיקום - בואי! זה בדיוק סוג הסוגיות שהסדנה עוסקת בהן!) אנחנו קודם כל עוצרים ושמים לב לתחושות שמתעוררות בתוכנו. פשוט לשים לב ולראות אם ניתן להיות איתן בלי לנסות להעיף אותן. כן, גם את האמא המאיימת (ולזכור שהיא בקצה, פשוט בקצה כוחותיה ויכולת ההכלה והסבלנות שלה), וגם את זו ששונאת את האמא המאיימת. עצם האפשרות לקבל אותן, לשים לב אליהן בזמן אמת, כבר עושה שינוי עצום, כי כמו ששמת לב, רק להלקות את עצמך על איזו אמא איומה נהיית (או חזרת להיות) - לא ממש עוזר.
תבדקי אם את יכולה לנסות, ואם את רוצה, מוזמנת לפנות אלי במייל שמחתימה שלי.
בהצלחה, וחיבוק...
אני אמא לשלושה, הגדולים בני בערך 8 ו 5. לפני זמן מה מצאתי את עצמי כל הזמן מאיימת או מענישה כשהתנהגו לא יפה, לא הסכימו למה שביקשתי וכד'. לאחר מחשבה רבה החלטתי להמנע מאיומים ועונשים. הרגשתי שזו אלימות כלפיי ילדיי (גם כאשר באמת היו לא בסדר) ושאני חייבת למצוא דרך אחרת להסביר שהם לא בסדר ולהשיג את מה שאני דורשת. לתקופה מסוימת זה הצליח עם המון סבלנות. מאז ילדתי ועכשיו אני שוב מוצאת את עצמי מאיימת (אם לא תצא מהאוטו, לא תראה אח"כ טלויזיה וכד') או מתנה דבר בדבר ומרגישה שהתקשורת הפכה לכזו. נכון שבמיוחד עם הקטן יש הרבה מצבים של סירוב התעקשות וכד' וזה קשה מנשוא.. אבל עדיין אני שונאת את עצמי בסוף היום על כך. אשמח לשמוע דעתכן.
|
תוכן התגובה:
|
