אני תמיד קצת חוששת כשאני חולקת... חוששת לפגוע או להכנס לויכוח מגננתי שבו אף אחד לא באמת נתרם.
למדתי הרבה עם השנים, גם גמישות, גם צניעות, פעם היתי חושבת שאני יודעת הכל, היום אני יודעת שאני יודעת חלק קטן. עדיין שווה לחלוק אחת עם השניה מה שלמדנו.
לא הצלחתי למצוא את הסיפור שלנו.
בקצרה - בגיל שנה של ביתי הבכורה סתיו, רציתי לנסוע עם בן זוגי ללילה לבד. היא אהבה מאוד את אימי (היינו מבלות שם פעם בשבועיים סופ"ש, לפעמים גם ארוך מאוד של ארבעה ימים), וגם היתה רגילה לישון איתה במיטה (כאשר נסענו לאימי אז היא ישנה עם אמי, ורק העירו אותי פה ושם להנקה). אז על הרקע הזה הרגשתי בנוח להשאיר אותה שם ללילה.
אבל...
הלב שלי אמר רק לילה, ולחזור בבוקר. לא לילה ויום שלם נוסף אח"כ. כולם אמרו - אין בעיה, סעי לכל הסופ"ש. ואני בלב כבד הלכתי עם מה שאחרים רצו ולא מה שאני רציתי. הלילה היה רומנטי ונפלא. בבוקר החל לי גודש מטורף, כאבים, סחטתי חלב ובכיתי. לא נהניתי ביום הנוסף הזה. כשחזרתי לסתיו אמרו לי שהיא היתה סבבה עד הבוקר, אבל ביום השני כבר חיפשה אותי רוב הזמן.
עד הנסיעה הזו היתה לי ילדה שאהבה מאוד לרוץ לכל אחד. כל סבא סבתא שכן חבר. ילדה חברותית ביותר, מלאת בטחון עצמי (מצחיק לכתוב על גיל שנה... אבל כך זה היה). אחרי אותו זמן היא נכנסה להצמדות אלי לשישה חודשים. שבהם לא הסכימה לעזוב אותי בכלל.
האמת... לא היה נזק בלתי הפיך לדעתי :-) אחרי חצי שנה חזרה לעצמה וחזרה להיות חברותית, אוהבת ללכת ממני, אוהבת להפרד (לאנשים אהובים), שמחה, הכל מצוין. אבל החצי שנה הזו הדגימה לי שזה לא היה דבר קטן בשבילה. זו בהחלט היתה טראומה.
לי אישית זה הבהיר: לב של אמא יודע. נקודה. אני ידעתי שלילה יהיה בסדר, ויום נוסף אח"כ - לא. הקשבתי לאחרים ולא לעצמי. בגיל שנתיים עשיתי שוב טעות נוספת דומה, שוב הקשבתי לאחרים ולא לעצמי, ומאז - מספיק לי. אני האמא ואני קובעת :-)
|
תוכן התגובה:
|
