השיא היה בסביבות גן טרום-חובה וגן חובה. היא הייתה מחבקת אנשים שהיא לא מכירה בכלל, אפילו ברחוב. הייתה ניגשת לאישה זרה, אומרת לה שהיא יפה ומחמיאה לה על השמלה או התכשיט, ובשלב הבא מתחבקת. לפעמים גם עם גברים. אנשים (בעיקר הנשים) בדרך כלל התייחסו אליה בחיבה וחיבקו בחזרה. אבל היה לנו ברור בשלב מסויים שההתנהגות הזו לא מקובלת. לא ידענו איך להגדיר עם מי היא לא אמורה להתחבק, אז הגדרנו עם מי כן. מתחבקים עם אמא, אבא, סבא, סבתא, אחותה, הגננת, וחברה הכי טובה. בנוסף מתחבקים רק אם הצד השני פנוי ורוצה. לזה כאמור קדמה תקופה ארוכה שלא ממש ידענו איך "לאכול" את התופעה (הילדה היתה קטנה ולא רצינו לצבוע את העולם המחייך והצבעוני שלה בצבעים קודרים).
אני חושבת שהצורך להתחבק נובע מאיזושהי תת רגישות תחושתית, באופן כללי היא ילדה שמאד אוהבת מגע, ואני "חוגגת" על זה כמובן בלי הכרה.
כיום שהיא בת 8 אני חושבת שהיא מחלקת את החיבוקים הרבה יותר במסורה. אני זוכה בהכי הרבה, האבא, האחות הסבים. אבל מחוץ למשפחה רק המורה האהובה ביותר זוכה לחיבוקיה.
|
תוכן התגובה:
|
