הצלחה או שביעות רצון ממי אני וממש שהשגתי, מורכבת מכמה מדדים. בשביל לאדם בוגר, בריא בנפשו ובטוח בעצמו כמה קילו עודפים בקושי נכנסים למדד דימוי גוף. מאידך לתיכוניטית שמנה ומיוסרת , לא קיים שום מדד אחר חוץ מ"כמה אני רזה" כאילו האושר כולו תלוי ביכולת ללבשו סקיני (אז היו חולצות בטן, לא משנה) - "האם אני מוכשרת?, "האם אני חכמה" נמצאים במקום שני הרחק מאחור, ועל "האם אני יכולה לגלות אמפטיה" או "האם אני אדם שמטיב עם סביבתו" אין מה לדבר בכלל. והקטע הנורא הוא שפתאום אני ברגרסיה איומה למצב תיכוניסטי טיפוסי שבו רק רזה נחשב.
|
תוכן התגובה:
|