|
23/10/2013 20:25
|
סאלי תדמור
|
מאת:
|
|
אסביר קצת את עצמי
|
כותרת:
|
שלום לכן,
אחרי מה שרחלית כתבה הרגשתי שאולי קצת הטרדתי אתכן עם זה. אז אשמח להסביר.
בטיחות, שמישהו ידפוק בדלת וירצה להכנס - סבירות נראית לי אפסית ובטח נמוכה הרבה יותר מאשר שמישהו יטריד אותו ברחוב, והם כבר חוזרים לבד מביה"ס באוטובוסים ובכלל אחה"צ מסתובבים בשכונה. אז אני לא מוטרדת מזה כלל, זה נראה לי דבר שאם אהיה מוטרדת מדברים ברמת השכיחות הזו לא אצא מזה בחיים. כמה פעמים דבר כזה קורה בישראל? זה עוד בחיים לא קרה לא לי ולא לאף אחד שמכירה. ואם מישהי כאן תצוץ עם סיפור - בסדר. יתכן. עדיין סבירות קרובה לאפסית. מה שאני מכירה זה ששודדים קשישים. שזה נוראי בפני עצמו אבל לא קשור.
סכנה ממשית היחידה היא רעידת אדמה או שריפה. מכיון שאין פה שום מכשיר חשמלי דולק פרט למקרר(גם לא חימום משום סוג - אנחנו לא מחממים) אז הסיכוי לשריפה קטן ביותר, כנ"ל רעידת אדמה. לא מדובר אפילו שהוא יפעיל טוסטר. כלום. הוא שוכב במיטה, קורא קצת ונרדם. אני סומכת עליו לחלוטין (פה נכנסת היכרות עם הילד) שלא ידליק גפרור או משהו כזה. ילד מאוד מאוד אינטלגנט ומבין סכנות ולמעשה גם קצת פחדן, שזה עוזר.
נשארנו עם חוסר שביעות הרצון שלו.
בתור אם, היא לא נראית לי גבוהה מדי. קשה להסביר. כל הורה מכיר את הילד ויודע מה too much עבורו ומה לא. אז כן, הוא לא מרוצה. אבל כן, אני יודעת ש - 5 דקות אחרי שהלכתי הוא כבר משחק בשמחה (שומעת מלמטה אותו ואחותו, למשל). ההרבה בכי הוא כל עוד אני כאן לקבל את הבכי הזה (ובעיני זה לא רע בכלל להתחבק עם אמא ולבכות). אח"כ הוא סבבה, למחרת הוא שמח כרגיל. לא סימני טראומה. היו פעמים שעשיתי טעויות עם הילדים שלי וגרמתי להם נזק, ובהחלט הרגשתי אח"כ סימנים, לפעמים אפילו חודשים. למשל כאשר עזבתי את ביתי בת השנה ל - 30 שעות. היא נצמדה אלי אח"כ חצי שנה (לפני כן הלכה להרבה אנשים, זה היה מאוד ברור שזו טראומה). אז מטראומות מפיקים לקחים ובטח לא חוזרים עליהן. כאן אין טראומה עד כמה שאני יכולה לשפוט.
אז בין המחיר של לא להיות יכולה לצאת בספונטניות עם בן זוגי להליכה ארוכה בערב יחד, או לסרט (גם אם ביתי הלכה לאנשהו) לבין לא לצאת כשהוא לא מעוניין בכך - אני בוחרת לצאת. וכן, נתתי את זה כדוגמא לכך שמעדיפה את עצמי על פניו, אבל לא במצב חמור לדעתי. אני ידועה במוכנות שלי לשים את הילד קודם אם זה נראה לי חשוב. כאן - לא נראה לי מספיק חשוב.
נקודה נוספת, בתור ילדה הרשו לי המון, לא פחדו עלי כלל. זה היה די אופייני לדור שלנו. ובאמת קרו לי פה ושם חוויות לא נעימות (נפלתי ונפצעתי ברחוב, או נסעתי לעיר אחרת וגנבו לי את הארנק, שאו שאמרו שיאספו אותי ושכחו וחיכיתי עד הערב...) אבל יצאתי מהילדות שלי עם תחושת כוח. אני טסה לארצות אחרות ומנחה קורסים באנגלית והכל בתחושה של יכולת. ולפעמים יש תקלות ומתגברים עליהן. אז מבחינתי לקחת ילד בן 8 ולהסכים איתו שהוא לא יכול להשאר קצת לבד עד שירדם, והוא חייב את אמא - זה לא אידיאלי ולא מעביר לו מסר נכון.
וכמובן שאם אני יכולה אני מנסה להמנע מכל זה, למשל לחכות שירדם ואז לצאת (הוא לא יבהל אם יתעורר, וזה כבר קרה - הוא מבין מצוין שפשוט יצאנו לסיבוב). אבל אם זה שישי והוא עדיין ערני לחלוטין אני לא רוצה לחכות לשעה כל כך מאוחרת.
מקוה שהרגעתי אתכן שהילדים שלי בסדר גמור.
ואם נתתי כמה נקודות למחשבה - מה טוב.
תודה על הדאגה,
סאלי
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
