|
3/10/2002 10:37
|
נועה ברקת
|
מאת:
|
|
בגלל שענת המשיכה..
|
כותרת:
|
הגילוי של חיים בלי טלוויזיה נחת עלינו לפני שנה וחצי כשהיינו בחופש בחו"ל אצל חברים שלא היתה להם טלוויזיה. הילדים שלנו ובמיוחד הקטנה היו מדהימים. הרבה פעמים שמתי לב שאחרי שהיא רואה טלוויזיה לוקח לה המון זמן לחזור לעצמה ולפעמים היא אלימה. הטלוויזיה מוציאה אותה מ"מוד" המשחק שלה שבו היא נמצאת באופן די טבעי וממש קשה לה לחזור אל עצמה והיא צריכה המון תיווך ועזרה. אני רואה את זה חוזר על עצמו כשהיא מבלה אצל הסבים ששם טלוויזיה זה רהיט קינטי בסלון (פתוחה כל הזמן...) ישנם מיליון רגעים קשים, למשל, בשבילי תמיד הטלוויזיה היתה הביבסיטר בזמן שאני תפסתי את מנוחת הצהריים שלי (מה לעשות, קבוציניקית לשעבר) ופחדתי נורא שהיא לא תיתן לי לנוח. אז, נכון זה לפעמים בדיוק מה שקורה, אבל כל כך הרבה פעמים זה לא קורה ובכל מקרה קלטתי שהצהריים היא בכל מקרה שעה קשה שהם חזורים הביתה והם כולם (גם בן ה-15) צריכים אמא ערה בבית ולא שאני שוב אעלם להם, אז אני גונבת רק מעט זמן וזה מספיק לי. לפעמים הם רבים וברור לי שטלוויזיה היתה שמתיקה אותם, אבל האמת היא שריבים זה לא כל כך נורא ובעצם גיליתי שאני כבר לא כל כך זקוקה להשתקות. אני יכולה לארגן לעצמי זמן ופנאי וחופש לא על חשבונם. ותחשבו גם על זה - מאוחר יותר אנחנו הולכים עם הילדים לכל מיני תרפיות ומקדישים לזה פעם פעמיים בשבוע ורואים תוצאות. אם ארבעים וחמש דקות בשבוע יכולות להועיל, גם עשר דקות ביום יכולות להזיק ומאד. עוד דבר שחשוב לי להגיד על טלוויזיה זה שכאדם מבוגר גיליתי עד כמה היא עיצבה את השקפת הועלם שלי ואת תפיסת המציאות שלי. למעשה, דרך הטלוויזיה משווקים כל הזמן מסרים כדי לגרום לי כצרכן לעשות כל מיני דברים ולהרגיש כל מיני דברים. הטלוויזיה הולכת ותופסת את מקומה של המציאות נטו. חומר קריאה נוס: מומו (מיכאל אנדה) בלי לוגו.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|