ראשית זה נכון - קשה להיות אמא עובדת. אני זוכרת כששיר היתה בת שנתיים והלכה לגן, אני עבדתי עד שלוש וחצי ובטיסה מטורפת הייתי עולה לגן לקחת אותה בארבע, הולכת איתה - ועכשיו זה זמן שיר - עד שהיא הולכת לישון ואז מתחילה המשרה השלישית - עבודות הבית וכל זה עוד לפני שבעלי מגיע הביתה כי הוא עובד במרחק שעת נסיעה מהבית..ועוד הייתי בהריון... זו היתה תקופה מוטרפת, ואני היית מוטרפת, לנעם זה לא ממש הזיז כי הוא לא היה וכשהוא בא הוא לא הבין למה אני כל כך עצבנית ועייפה..היו הרבה ויכוחים ומריבות, תסכולים בעיקר מצדי, ומצידו הרבה תהיות איך אני לא מבינה שכשהוא מגיע הביתה בשמונה בערב אין לו כוח לכלום. עד שיום ששי אחד הבית היה מטונף, לא היתה ארוחת ערב, לא היתה כביסה נקיה ואני חזרתי הביתה מהעבודה ( הוא לא עבד בימי ששי..) הסתכלתי מסביב - ופשוט נכנסתי למיטה לישון....
נעם היה בהלם.. אבל אני ישנתי עד שבע בערב, ואחרי שקמתי רעננה, התקלחתי, השכבתי את שיר לישון וישבתי איתו לשיחה רצינית וארוכה.. בסופה של השיחה הוחלט ש-א. אני לא מנדנדת כי זה מקלקל את מערכת היחסים, ב. הוא מתחיל לעזור כי חוסר העזרה שלו מקלקל את מערכת היחסים. ו-ג. אני אומרת או מבקשת ממנו דברים ספציפיים לעשותם..! לא כועסת למה לא עשהכביסה , אלא אומרת - נעם שים בבקשה מכונה....
בקיצור זה לקח הרבה זמן ועבודה אבל הגענו בסופו של דבר לאיזה איזון בו הוא למד שכל יום ארצלנו הוא יום החופשה של המשרתים ואני למדתי שהוא לא קורא מחשבות ומה שאני רוצה צריך לבקש... מה לעשות כנראה יש משהו במבנה הנפשי,גנטי שלהם שמונע מהם לקחת את האחריות הזו, לראות את התמונה הכוללת. ומאחר שהם כמו שאמי אומרת בחיבה רבה " גזע מוגבל" אנחנו צריכות לעזור להם לראות את האור... כמו שלא נכעס על ילד שלא עשה משהו שלא הבין.. גם להם צריך כנראה, להסביר, ולבקש, אבל לא בטון של כעס ולא בהטפת מוסר כי בדיוק כמו בחינוך ילדים - ככה לא מגיעים לשום דבר....
|
תוכן התגובה:
|
