לי היו חברות רווקות, ובעיקר חברה אחת טובה מאוד שהיתה רווקה, ומהצד של הנשואה אני רוצה להגיד שאין דבר שלא עשיתי כדי שנישאר חברות, שסיפורי הרווקות מעולם לא חדלו לעניין אותי, שהרגשתי שאני מסוגלת להשתתף ולהכיל את הקשיים שלה, שהשתדלתי מאוד לא לספר על ההריון שלי כל הזמן (למרות שזה מאוד העסיק אותי), אבל גם מצד שני לא נמנעתי מלדבר איתה על זה כדי לא להרחיק אותה מהעולם שלי.
בודאות אני אומרת שזאת היא שהתרחקה. פחות ופחות היתה מדברת ומספרת לי, שיחות הטלפון בינינו התמעטו, וכשכבר התרחשו הרגשתי שהיא נמנעת מלספר לי דברים שקורים לה, וגם לא כל כך מתעניינת במה שיש לי לספר. בכיתי המון בהריון בגללה, ואפילו יזמתי שיחת "יחסינו לאן" וכלום לא עזר. הרגשתי כמו ביחסים עם גבר שלא נעים לו לזרוק אותך אז הוא מקרר יחסים עד שאת תאלצי לזרוק אותו בעצמך.
ובאמת זה מה שהיה. היום אנחנו לא בקשר, למרות שהיא בסופו של דבר מבחינתה אמרה לי שהיא בכלל לא רוצה שהקשר יתנתק, אבל משהו כל כך רע עבר בינינו שכבר אין שום דרך להחזיר (ואני כנראה גם לא רוצה).
היום יש לי חברות חדשות (כבר לא כל כך חדשות - יותר משנה...), כולן אמהות לילדים בגיל של נועם, ומאוד מאוד כיף לי איתן. כנראה שזה דרכו של עולם, שקשרים שנדמה לנו שימשכו לנצח נצחים בכל זאת נגמרים, ובמקומם באים קשרים חדשים.
|
תוכן התגובה:
|
