כבר כתבתי פה פעם בעבר, איך שאף פעם לא הבנתי מדוע שאלת הקריירה והמשפחה היא שאלת היסוד של הפמיניזם. זה תמיד היה נראה לי טרדה של הדור הקודם. אנחנו, בדור שלנו, כבר למדנו איך לתמרן. אבל אז הגיעה עמליה ונתנה לי שיעור טוב בפמיניזם.
אז ככה. גם אני במקצוע פולשני ודורשני, כזה שבקלות יכול לשאוב אותך פנימה ולגנוב לך את החיים. כבר בשלב ההריון הבנתי שמשהו חייב להשתנות. באותו הזמן עבדתי עם בוס נוח למדי, אב לארבעה ילדים. זה היה מצוין. כשאמרתי לו שיש לי המסת סוכר, הוא ידע מה זה אומר וכמה זמן זה לוקח. זה חסך ממני כל מיני הסברים שלא היה לי עניין להיכנס אליהם. מצד שני, אני זוכרת את שיעור היוגה הראשון שעשיתי. זה היה בתחילת חודש שביעי. לפני כן לא עלה בדעתי שמותר לי להקדיש זמן לעצמי. אבל כשכאבי הגב החלו להציק, הבנתי שככה אי אפשר. בהרפיה של סוף השיעור לקחתי לראשונה מזה זמן רב נשימה עמוקה. ככה לאט. וחשבתי לי: מי לעזאזל קבע שאין לי זכות לשעה הזאת פעם בשבוע, מאוחר בערב.
כשחזרתי לעבודה, חמישה חודשים אחרי הלידה, הבוס הישיר שלי התחלף. נפלתי על בוס שהוא לא רק רווק נטול ילדים, אלא גם סתם חרא של בן-אדם. חומה מזוינת של חוסר הבנה ואנטיפתיה קיצונית (והלוואי שהוא יקרא את זה). כשניסיתי להסביר לו שאחרי ארבע אני עסוקה, הוא רץ לבכות לבוס הגדול. הבוס הגדול התקשר אלי, ואני הסברתי לו שאני תמיד הייתי מאוד יעילה, ומה שאחרים עושים ביומיים אני מתקתקת ביום, ולכן שיתן לי קצת קרדיט.
זה היה סיוט. במשך חצי שנה התענתי. הקקה הקטן הציק לי ללא הפסקה. יום אחד הוגדשה הסאה והתפטרתי, בו במקום. תחנוני הבוסים לא עזרו. אמרתי להם: אתם לא משלמים לי מספיק כסף כדי שאני אהיה אימא גרועה. הסיבות שבגללן נשארתי במקום העבודה הזה, שידוע בקמצנותו, היא החופש לעשות כרצוני והאווירה הידידותית. מרגע שהם נעלמו לא היה טעם שאשאר.
הסוף הוא טוב. בשבוע שעזבתי פנו אלי שני מקומות עבודה אחרים, והציעו לי בערך פי שתיים שכר בעבור אותה עבודה בדיוק. הם כבר ידעו שהם מקבלים אימא לעבודה, ומצד שני, אני הרגשתי שגם אם ידרשו ממני להקריב יותר, תמורת הכסף שהם מציעים אני אשקול זאת בחיוב.
ועכשיו לשלב המסקנות. אלו לא מסקנות שקשורות לילדים ומה זה עושה להם. אלו מסקנות הקשורות לנו, אימהות, וגם לחברה סביבנו.
לפני שנתיים וחצי הייתי במשא ומתן עם מקום עבודה נחשב. הם הודיעו לי שאין להם תקנים, אבל שיקחו אותי כעובדת זמנית עד שיתפנו. סרבתי, כי בלי תנאים סוציאליים אין על מה לדבר. הם אמרו בסדר, ושעוד חצי שנה יתפנו תקנים. כעבור חצי שנה הודיע לי הבוס שם, שאם לא הייתי בהריון ( חודש רביעי ) הייתי מקבלת תקן. מין מחמאה מהולה בבעיטה.
מקום העבודה שהפסדתי ידוע כמקום מאוד לא ידידותי לאימהות. מי שעומדת בראשו, כן עומדת, היא אישה מוכשרת מאוד, בת קרוב לחמישים. בלי בן זוג ובלי ילדים. יש לה גם מוטו לפיו, "ברגע שנשים הופכות לאימהות זה עושה להן משהו לא טוב". התוצאה היא, שהיא מעסיקה הרבה רווקות מתוסבכות, נשים מבוגרות, וגם הרבה הומואים.
בראש שלי יש לי תשובה עבורה: לא יתכן שמקום עבודה שדורש מעובדיו יצירתיות, מרוויח מההומוגניות האנושית שלו. נכון, יכול להיות שאימהות צעירות טרודות בעוד איזה שניים שלושה דברים, אבל אין ספק שהאימהות היא גם ערך מוסף. מומחים לפיריון בעבודה בעולם, מעודדים חברות היי טק, לדוגמה, להעסיק אנשים מרקע חברתי שונה. לא רק גברים, צעירים ולבנים. את מחיר העסקת האימהות הם יקבלו בחזרה.
כן, יש ימים שהם יותר קשים מאחרים. תקופות של לחץ בעבודה. אבל ככלל, אני מתנגדת בתוקף להנחה שמקום עבודה אמור לגזול לנו את החיים. גברים ונשים כאחד. איכות החיים שלנו אמורה להיבנות משילוב נבון של קריירה ומשפחה. אין שום הצדקה שמקום עבודה יערוך ישיבות באמצע הלילה. אני מאמינה שכשמקום עבודה קובע ישיבה לשעה שבע בערב, זה אמצעי להרחיק נשים מעמדות השפעה, גם אם לא באופן מודע.
בתחילת השבוע התארחה נציבת מס ההכנסה ב"חוצה ישראל" עם דוב אלבוים. בהתחלה הייתי נורא גאה. אישה צעירה בעמדה בכירה בשירות הציבורי. כיפק היי. חלק גדול מהראיון נסב סביב איך היא עושה את זה עם 3 ילדים. זה היה השלב שהיא איבדה אותי. היא הסבירה שזו הכרעה שצריך לעשות עם לידת הילד הראשון: האם אני אוותר על קריירה או לא. מרגע שהחלטתי שלא, אז זהו אין תירוצים. היא הסבירה שאף פעם לא נעדרה מעבודתה כדי לאסוף את הילדים בארבע, ואף פעם לא אמרה "מצטערת, אני לא יכולה להגיע לישיבה בשבע בערב".
בעיני, היא כשלה כמנהלת. היא לגמרי אימצה את הקוד הגברי. בסוציולגיה, אם אני לא טועה, קוראים לזה מלכת הדבורים. אחת שמגיעה רחוק וגבוה, אבל אוהבת להיות שם לבד, מבלי לסייע לאחיותיה. פיכס.
אז מה הפיתרון?
כמו בכל דבר: חינוך. זה לוקח זמן, אבל זה הדבר היחיד שעובד. כל אחת מאיתנו היא שליחה, לצורך העניין. יש לנו תפקיד: להראות לחברה שאין לנו תחליף. לא כבני אדם, ולא כנשים ואימהות. המחיר שהם נאלצים לשלם על העסקתנו ישתלם לבסוף. קצת סבלנות. לוקח זמן ללמוד איך עושים ג'אגלינג.
|
תוכן התגובה:
|
