רק עכשיו התפניתי שוב למחשב. לא התכוונתי להתחמק מתשובות. באמת שלא. הסיבה לסקר היא הרבה מחשבות שההורות מעלה בי ביחס לדברים שעשו לי בילדות, וביחס למה שאני מעבירה לילדיי שלי, ואז עלתה בי התהייה על מה אחרות כועסות ו/או לא סולחות. אני מסכימה לחלוטין עם רונה שמפרידה בין טעויות, שאני בטוחה שכולנו (ובוודאי אני!) עושות, לבין דברים שנעשו בזדון. אני מוכנה לסלוח על העובדה שהייתה אישה עצבנית מאוד ואמא קשוחה מאוד, על כך שגרמה לי לפחד ממנה לאורך כל הילדות, על כך שלא איפשרה לי לבטא את עצמי, כי למעשה חוץ מההחלטות שלה לא הי מקום לשום דבר. אני מסרבת לסלוח על כך שכשניסיתי לעמוד על דעתי ולפתח עצמיות משלי (שכמובן הייתה מנוגדת לזו שלה), התגובה המיידית הייתה לגלוג, זלזול והעלבות, שכ מטרתן הייתה להראות לי כמה אני חסרת ערך. על כך לא אסלח לעולם. אחרי שנים של טיפול אני מבינה שגם זה בא אצלה כנראה ממקום של מצוקה ותחושת איום.
אוקיי, אז הבנתי.
ועדיין אני לא מוכנה לקבל את העובדה שהיא, אמא שלי, שהייתה אמורה לחבק אותי, לתמוך בי ולהגן עליי מפני העולם, עשתה כל שביכולתה לרמוס אותי ואת פירורי הביטחון שניסיתי לאסוף בידיים רועדות.
אני יודעת שבאי הסליחה אני פוגעת בעצמי יותר מאשר בה. אני גם יודעת שביום מן הימים אצטרך לספק לילדיי הסברים על האופן שבו אני מתייחסת לסבתא שלהם, ועדיין אני לא מסוגלת. הלוואי שהייתי.
|
תוכן התגובה:
|