כתבתי וברחתי. קראתי כל מה שכתבתן אך הייתי חייבת זמן, ובמובנים רבים התגובה הזו מהירה לי מדי, רדודה ולא בשלה. פשוט הדפים חולפים ואני רוצה לומר תודה לכל מי שכתבה. על הכל. זה הפורום של לנדמרק (ווטאבר) שלי, אני מניחה. ודברים כאלו לוקח שנים עד שהם עוברים משלב לשלב, ולא טבעי שבתוך יום אפשר להפנים ולהמשיך. כי איך טליתקומינקה אמרה על רמדיה - אין חברה כזו. ככה אני וסליחה. יכולה לדקלם את התועלות, אבל בפנים אין זכר למדינה הזו. יש ימים בהם נראה לי שהפורום עומד להתפוצץ כאילו העור שלו דק מלהכיל את עוצמת הרגשות, המידע, הקונפליקטים, בקשות העזרה, הטוב, הכל. אז אני יורדת למחתרת. ב'וכי נחש ממית?' בא המחבר, ישראל סגל חשבון עם משפחתו ועם הדת. מבקש את מקומו שמעולם לא היה בתוך המשפחה בזכות ולא בחסד. את ההכרה בו ואת האהבה. והם מוכנים לקבלו, רק אם יחזור בתשובה, רק אם יתנהג לפי הקוד החברתי ההוא. סגל, שאיבד את תמימותו, יודע, שאין לו לאן לשוב. הקושי שבלבוא חשבון עם אמא ואבא הוא דבר בלתי נתפס. והתחושה שאולי לעולם אבקש רק את מה שלא היה ולא נברא בתבנית נוף הולדתי, מרפה ידיים. להניח בצד? לא מכירה פירמה כזו.
|
תוכן התגובה:
|