הלא יאה הוא בעיני המתבוננת, הוא אינו אבסלוטי. יאה ונאה מאוד אפילו להתעמת עם המציאות הלא מציאתית (ביידיש זה בטח היה נשמע טוב יותר). תראי אם נחזור רגע לחדרו המעושן היטב של הטיפוס האוראלי החזק בעל כורסאת העור והמטופלת ההיסטרית, החלק הכי משמעותי בתורתו היה הגדרת הגיל הקריטי כחמש השנים הראשונות בהן אנחנו, בני התמותה, משולים לבטון רך. וככזה אנחנו נתונים להשפעות הסביבה אם בשריטות קלות כשערות על פני המשטח החלק ואם כטביעת כף יד / רגל. אין דרך להעלים את הסימנים אלא בשיוף החלק העליון ויציקה מחודשת, ובעברית בדרך טיפולית. אבל תראי לי מישהו שיכול ורוצה להרשות לעצמו לשכב על ספת עור במשך כמה שנים טובות לשפוך את מעייו על רצפת הפרקט כמה פעמים בשבוע ולשלם משכורת מלאה לזה שיגרום לו לכאוב מחדש אילו לא היו כמה שנים שישקיטו או הד הצעקות.
רותי, היכולת להפרד באה מהידיעה שאפשר לחיות לצד הפרידה, שיש חיים אחריה. שבסוף היום בגן אאסוף את ילדי לחיקי כאילו לא עזב אותו מעולם, שאוכל לשמוע את משפטיו החכמים והמפולפלים של סבי כאילו עדיין חי ביננו, שהפקתי משהו ממה שהיה עד לרגע שנמוג.
אין ויכוח שמי שנמצא במעמקים מתקשה לראות אור, הרי כתבת את זה בעצמך, כשציטטת את הפרופ' המלומד. איני יכולה להביא תדיאור מהקומה שלמעלה, הוא לא יועיל לחשכה שעוטפת ומחבקת אותך. החשכה שמגנה עליך, שמאפשרת לך.
כמה כוח את שולחת לתוך החור השחור הזה? כמה חבטות עזות את סופגת מעצמך, פעם ראשונה כבת ופעם שניה כאם. תראי, כמה החוויה ההיא גורמת לצד הרגשי לתפוס פיקוד מול האגף השכלתני, זה שרואה את הדור השני, המפוצה כביכול כפגוע לא פחות.
אולי אני לא מעודכנת, אבל מעולם לא חשקתי בלהיות חברה של צאצאי. היו לי חלומות אחרים (שאת חלקם לא הגשמתי, אבל ניחא). איך פעם אמרתי לחברה חברים יהיו לילדי מספיק, הורים יש לו שניים (ובגילאים מסויימים גם זה יראה לו יותר מהרצוי).
אולי את שייכת ללקויי הראיה, אלה שכתום נעלם מעיניהם, בעיני את יכולה להחליף את טרזיאס, בלי ענין ובלי קמטים ושיער מאפיר.
אני מכירה את התהום, ביקרתי בה, פעם אפילו היתה לי אזרחות מקומית.
אני לא שולחת חיבוק אלא יד אל תוך התוהו ובוהו הפרטי שלך, עשי בה כרצונך.
אם תרצי הוסיפי לזה שוקולטה חמה וקערית טארפלס משובח און דה האוס.
|
תוכן התגובה:
|