הייתי מתה לדעת מי את ובמה את עוסקת, אבל אני מכבדת את הבחירה באנונימיות ...
הזמנת, אז אני מרשה לעצמי להשתפך ולנתח:
זה נכון שאני נהנית מהקשר איתה, היא ילדה מדהימה ואני נסחפת לתוך הקשר הזה שאני יודעת שיש בו חלקים לא נכונים.
אני עוטפת ומכילה, זה באופיי, אפילו עד כדי ביטול עצמי (זה היה הכי קיצוני בחודשים הראשונים שאחרי הלידה שלה, עד שהחצי ניער אותי, ולמען האמת, עדיין יש לי נטייה לביטול עצמי- לא רק באמהות, אבל אני מודעת ומשתפרת).
ואם כבר הזכרתי את החצי שמאוד מנסה לאזן אותי, יש לו ביקורת על "טוב הלב וההכלה" שלי כדבריו, שלמעשה בסופו של דבר פוגעים בהם (בשלושת ילדינו- אם כי בגדולה הכי הרבה כי לה יש צרכים רבים יותר=סימביוזה).
זה בטח נשמע כאילו שהניסיון של האיש להביא לספרציה גורם לשתינו להיצמד יותר זו לזו וזה מעמיק את הקושי ואולי אפילו יוצר דיסוננס.
אבל אני לא חושבת שזה נכון. הוא מאוד מאזן אותי, הוא הקול השפוי שלי.
אני חושבת ומנתחת תוך כדי כתיבה ומתנצלת אם זה יוצא מבולגן.
אני חושבת שאני נותנת מעצמי לילדים כ"כ הרבה. אני חוזרת מהעבודה בשעות הצהריים כמעט כל יום ונמצאת איתם מהרגע שהם חוזרים מביה"ס/הגן. אני נותנת ונותנת ונותנת ובנקודה כלשהי אני מרגישה שאני לא יכולה יותר (זה לא קורה כל יום!) ואז עם השניים הקטנים יותר קל לי כי הם יודעים להרפות, הם מסתדרים מצוין בלי מעורבות שלי בכל דבר ודווקא הגדולה רוצה אותי בכל פעולה שלה (אלא אם יש אצלה חברה). ואז אני משתדלת להיענות ויש לי סבלנות ופתאום אני לא יכולה יותר ורוצה שהיא תסתדר לבד. כלומר, אני לא עקבית. לאותה בקשה אני יכולה להגיב בשתי דרכים שונות וברור שזה מבלבל.
וואו, הלכתי רחוק. ואיך זה מתקשר לחוגים? האם אני טועה שזה סוגר לי את המעגל וחזיר אותי לרצון שלה להיות איתי עוד ועוד?
היא מתנגדת לניסיונות הספרציה?
היא כן בדיסוננס איתי. אני יודעת את זה ועובדת על זה. אבל לא תמיד מצליחה. את התאוריות אני מכירה מצוין, אבל לא תמיד מצליחה ליישם.
ואם מישהי הצליחה להגיע עד לכאן, אני מצדיעה ומצפה לתגובה.
|
תוכן התגובה:
|
