כתבו לך לפני דברים חכמים מאוד והייתי רוצה לחזק ולהוסיף.
כמה חלקים של כל העניין עלו אצלי במהלך הקריאה:
1. את - מצד אחד את אישה יפה ולמרבה השמחה נשואה לבן זוג אוהב וכנראה גם חושק ומפרגן. אשרייך! מצד שני, את חיה "כמעט בשלום" עם מה שיש, כלומר, יש כאן כן חוסר השלמה עם המצב שכנראה מקרין החוצה ואת גם מתארת את המצב שלך כ"חוסר שליטה עצמית", מצב שילדים יקלטו תמיד, גם אם ננסה להסתיר אותו מהם ובמקרה שלך, בתך אף עדה למצב הזה. ייתכן גם שאת משתפת אותה באכזבות שלך מתהליכים שאת מנסה לבצע וכן מעבירה לה באופן מילולי ולא מילולי את המסר שאת כועסת על עצמך, שאת חסרת שליטה ושהמתוקים הם המקור למשקל שלך. כפי שכתבו לך, ילדה בת 7 לא אמורה לשים לב אם התאפרת ואם לא ובעיני רוב הילדים, אמא שלהם יפהפיה. בהקשר הזה אני מזמינה אותך לקרוא משהו שכתבתי בנושא: http://momjob.co.il/?p=1157
נשמע לי שהדבר החשוב ביותר הוא שתטפלי בעצמך ותדאגי לעצמך. תוכלי להפיק הרבה תועלת מייעוץ. לאו דווקא נושא הרזייה. האכילה היא סימפטום למשהו עמוק יותר, שאותו צריך לפתור. המתוקים האלה ממלאים אצלך תפקיד מאוד חשוב שאת לא מוכנה להיפרד ממנו גם במחיר מאוד כבד, וחשוב לאתר את ה"תועלת" שהם מספקים לך ומה תוכלי לעשות כדי להרגיש טוב יותר עם עצמך, להרגיש שאת בשליטה וכן, גם להיות בריאה יותר.
2. בתך - אשריכם שהתברכתם בבת חכמה וגם יפה. אני משערת שהיא מבולבלת במידה מסויימת לגבי דימוי הגוף שלה וכפי שכתבו לך - משליכה עלייך את הבלבול הזה. יכול להיות שהיא שמעה אותך אומרת דברים לא טובים על עצמך ומכאן היא יודעת שזו נקודה חלשה אצלך ובאיזושהי רמה, מודעת או לא מודעת, תוהה מה המקום שלה מהבחינה הזאת. נהדר שאת מחמיאה לה על המראה החיצוני וחשוב לעשות זאת, אבל חיזוקים חשוב לתת לא רק על המראה אלא גם על תכונות אחרות, כדי להדגיש שלא הכל תלוי במראה החיצוני. חכמה, זריזות, התנהגות טובה, ציונים טובים, עזרה בבית, כל אלה ועוד הם מקורות למחמאות.
3. גבולות - אינני פסיכולוגית ולכן מה שאכתוב כאן אינו מחייב, הייתי מתייעצת לגבי זה: כפי שכתבו לך וגם את כתבת, יש כאן פריצה רצינית מאוד של גבול. אהבתי מאוד את מה שריש כתבה לגבי זה שאמא היא לא חברה, חברים יש הרבה ואמא יש רק אחת. הייתי לוקחת את בתך לשיחה ומגיעה משיחה כללית על מילים מעליבות, למשל בינה לבין חברותיה, לכך שגם מבוגרים נעלבים ושכשהיא אומרת לך מילים כאלה, את נעלבת/זה מאוד לא נעים לך לשמוע ושהיא מספיק גדולה כדי להבין שככה לא מדברים לאמא, ושאת לא מוכנה לשמוע ממנה מילים כאלה יותר אבל לא לאיים בסנקציות. אפשר גם לשאול אותה למה כשאת אומרת לה מילים טובות היא עונה לך במילים לא טובות ולשמוע מה תשובתה. סביר להניח שתגיעו להסכמה בשיחה כזאת שהיא לא תגיד לך מילים כאלה יותר, ואם זה יחזור על עצמו, פשוט תגידי בתקיפות "ככה לא מדברים לאמא", בלי להתנצל על איך שאת נראית (את לא חייבת התנצלות לאיש!!!) או לא להגיב כלל (חוסר התגובה שלך מעביר כנראה מסר של הסכמה שבשתיקה ולא את המסר שאת מקווה להעביר - שזה "לא מזיז לך"). אגב, אישית, אני חושבת שעל כל דבר קטן שמריח מהתחצפות צריך לומר לילדים שככה לא מדברים להורים. כמובן - צריכה להיות הדדיות: אם נדבר לילדים שלנו בשפה מעליבה, אין פלא אם נקבל אותה בחזרה (אבל גלשתי כאן מהמקרה שלך).
4. בעלך - איפה הוא בכל הסיפור? מה הוא חושב על כל העניין?
5. ילדים אחרים במשפחה - לא כתבת אם יש או אין. איך הם משתלבים במרקם המשפחתי?
מקווה שמשהו מכל זה יעזור. טוב ששיתפת, זו תחילת הדרך לשיפור איכות החיים שלך. ואם נהיה לרגע ברוח החג - ליציאה לחופשי :)
טובה.
|
תוכן התגובה:
|
