והסיפור של הכינוי הוא סימפטום ולא העיקר. הייתי מנסה להפריד בין הדברים. מה שעולה בין השורות זה יחס מאד חזק שלך כלפי הסיפור של הכינוי שמרגיש קצת מוגזם לסיטואציה. אני בהחלט יכולה להבין שיש כינוי שאת לא כ"כ אוהבת. גם אצלי הקטנה הגיעה עם הכינוי "אימוש" מהגן ואני לא אוהבת את הכינויים המתיילדים האלה, ואני גם אומרת לה מדי פעם שמעדיפה שתקרא לי אמא, אבל אם הכינוי לא מעליב או בעייתי זה לא משהו שצריך כ"כ להיות מופעלים ממנו ולהפוך אותו לאישיו מרכזי. כמו שאת מציינת נראה לי שבעיקר קשה לך עם מידת האינטנסיביות של הילד ותכיפות הצורך שלו בתשומת ליבך. למרות שהצורך שלו טבעי אני בהחלט יכולה להבין אותך. יש כאן עניין של אינטראקציה בין שניים ובהחלט יכול להיות שאת, להבדיל מרונה, לא מסוגלת להכיל את זה בשלווה. גם אני לא אמא אדמה כזאת וכשיש לי הרבה דברים על הראש (רוב הזמן...) אני בהחלט אומרת לבן ה-7 שלי שהוא מדבר יותר מדי ואני צריכה קצת שקט. מה לעשות, גם הורים בני אדם. לפעמים זה עובד ולפעמים לא. יכול גם להיות שהתגובה החזקה של הבן שלך לבקשה שלך בנושא הכינוי קשורה לכך שהוא מזהה את הקושי שלך עם התגובות שלו והכל מתחבר לו לסוג של "דחייה". אולי אם תפרקי את הדברים ואפילו תוותרי על אחד מהם כרגע (נגיד הכינוי) ותסבירי לו בשקט שלפעמים אמא צריכה להתרכז בדברים אחרים והוא צריך לשחק ולהיות עצמאי לזמן מה, אפשר יהיה לפרק את המטען הרגשי מהסיפור וגם להקל.
|
תוכן התגובה:
|