שלום לכולן.
קראתי את כל התגובות, עם חלקן הסכמתי ועם חלק לא, אך היום 2 דברים ברורים לי לגמרי. אחד - לא משנה כמה ספרים אקרא ועם כמה דוקטורים אתייעץ, לעולם לא אוכל להבין באמת מה מפריע לעידן כשהוא נכנס להתקפת זעם ו/או בכי. לכן (לאחר שהיו כמה נקודות שכבר הייתי מוכן לייעץ לכולם) אין לי את היומרה, לחשוב או לומר מה "נכון" יותר או "טוב" יותר.
שניים - הספר "התקפי בכי וזעם" של סולטייר עזר לי לקבל יותר את הבכי של עידן, ולתת לו מחמת הספק - אם אני לא יודע, אז הוא כן - את כל מה שמבקש. אבל הספר שבאמת שיחרר אותי מהשאלות ומהתהיות היה "עקרון הרצף" של לידלוף.
היום, יותר למוד ניסיון, ברור לי שאין "נוסחה" אחת או בכלל שבעקבותיה יהיה רק ילד מאושר ולא בוכה אך למרות זאת עדיין כל פעם שעידן מתנהג בצורה שלא "נראית לי" או שלא מתאימה לתמונה שיש לי בראש של איך דברים צריכים להיות, אני עומד במבחן קשה מאד. לרינת קשה מאד לישון בכלל, ובפרט עם עידן, ואני מתחיל לקחת דברים באופן אישי (אני יודע - זה אדיוטי) כשאני מתרגז. אני מאבד את הפרספקטיבה ושוכח שזה תינוק ולא אדם בוגר שפועל מתוך אינטרס או מניפולציה כלשהיא. אבל! - למרות המקרים האלו בעבר ואלו שבטח יהיו לא מעט בעתיד, אני עדיין מרגיש שמה שעקרון הרצף עושה ואומר הוא חשוב יותר מכל הקטנוניות שלנו ואיתן.
ואז אני מזכיר לעצמי: המצב האנושי שלנו, לא דומה בכלל למה שהיה במשך רוב הקיום האנושי. בעיני, ככל שעובר הזמן, המצב שלנו כיחידים וכחברה הופך למעוות יותר. אנו לא מודעים לקיום השבטי שלנו במשך עשרות אלפי שנים, לאינסטינקטים שהנחו אותנו. אנו סגורים היום בקופסאות בטון, נותנים ויטמינים מסונטזים כי הרסנו אותם באוכל ואין עלינו יותר שמש. אנו נתלים בכל "טרנד" או "פרדיגמה אופנתית" לעשיה או להתנהגות כזו או אחרת. "הנוחות" הנוראית של העידן המודרני שעליה לא נוותר. החמדנות שלנו שמצחיקה ומעציבה בודהיסטים, האחיזה הלא מרפה שלנו בכל מה שמוכתב לנו כנורמלי ורצוי.
כן לישון, לא להתעורר, לא לאבד את מקום העבודה, אוכל יותר מידי, בוכה יותר מידי, ילד רע, תינוק טוב, לחנך אותו, לא להרגיל אותו....
עד מתי ננסה לשווא לנווט את זרם החיים ולסבול בשל כך, כשהטבע הבסיסי שלנו הוא לתת לילדים שלנו מכל הטוב שיש לנו להציע, על מנת לחזק אותם שיגדלו ויהיו עצמאיים וללא חסכים.
מדוע כתבתי את כל זה ל מ ר ו ת שציינתי בהתחלה שאין לי את היומרה לומר מה נכון ומה לא?
רציתי להביא את תגובתי לשיחה אך אין לי אמת אוניבסלית. יש לי את החולשה והעקשנות שיש לכולם, בניסיונותי הנואשים להתנגד למה שלא נוח לי, אבל בסופו של דבר התיאור הנ"ל הוא תיאור של תחושה שיש לי בבטן ולמרות החולשה שמכה מידי פעם, מהתחושה הזאת אני שואב שקט ושלווה, וביטחון כיצד ברור לי לגדל את עידן.
נ.ב. לגבי הציניות - ראיתי לא מעט מקרים שבהם אנשים שוכחים שבתקשורת שלא פנים מול פנים (וגם כן בזו) אין את היכולת לעמוד על קנקנו של אדם. לא ממשפט ולא מספר שלם. לכן אין מקום לציניות הזו. ממה שקראתי כאן עד כה, יש פה אחווה של המון נשים ואנשים, ולכן מן הראוי שנקודת המוצא תהיה חיובית ולא שלילית. אם משהוא באמת מוציא כאן את חמתו, מן הסתם הופך למבודד ולא לחלק מן השיחה.
נ.ב.2. ממש הצחיק אותי הקטע של הגו'ינט.... :)
|
תוכן התגובה:
|