|
3/6/2003 13:47
|
דובת גריזלי
|
מאת:
|
|
אני תןפסת את עצמי בצעקות על המלאכית שלי לפחות פעם ביום ומתייסרת נורא!
|
כותרת:
|
אני כל כך מזדהה עם נושא הדיון! בימים האחרונים העצמאות של ילדתי הגיע לשלב חדש ואני ממש "יורדת" עליה, כמדומני על לא מאומה, לפחות פעם ביום, ואיני מצליחה להתאפק. מיד אחר כך אני קולטת שהיא עשתה דבר טבעי מאוד לגילה ושחסרים לי בעיקר שני דברים: סבלנות וניסיון. היא מערבת שמחה בשמחה, כלומר מנסה לשחק באוכל ולהכניס לפה משחקים - כנראה אין ילד שאינו עושה זאת. בעלי הרשה לה פעם למרוח גבינת סימפוניה על משטח השולחן בטענה שהיא נהנית מהתנסות חדשה - ואני הייתי בעד לחנך. נראה לי שיהיה קשה מאוד לחיות בבית שבכל ארוחה נערכים בו ניסויים מן הסוג הזה. מי יודע, אולי לא צדקתי. אולי צריך להתמסר לגמרי למען ההתפתחות המושלמת של כל החושים בכל שלב. אבל אני שונאת לנקות ורוצה לעשות את זה כמה שפחות! אז מה דעתכן, סביר לנזוף בילדה שהופכת את הדייסה לרצפה או שיש להתאפק בכוח? דבר נוסף שאני לא ממש ליברלית כלפיו הוא נדנוד. ודאי כל אחת מכירה שעות או מצבי רוח אצל ילד בן שנה + כאשר אינו מוכן לוותר על תשומת לב אמו ולו לדקה - בוכה בגלל שיחת טלפון קצרה ביותר, נגרר אחר אמו לשירותים (ואם לא מרשים לו וסוגרים את הדלת - בוכה), אינו מניח לעבוד במחשב ולו קצת (ומנסה לנתק את המכשיר המתחרה על פנאי אמו מן החשמל). גם זה נראה לי דבר טבעי ולא מעיד כלל על בעיות, אבל האם לחנך ואיך לחנך בעניין הזה? אני יודעת שהיא נורא קטנה וצריכה אותי המון, אבל אני גם עובדת וגם-וגם-וגם, כמו כולנו - וצריכה לשרוד. אני מש לא מרוצה מן הנטייה שלי להתפרץ וקודם כול רוצה לחנך את עצמי. דבר שני שאני זקוקה לו - עצות לאיזון בין רצונות הילד הטבעיים לנוחות יחסית של החיים בצוותא. אסנת! אני שמחה שאת כאן! תודה רבה על ההפניה לענייני טיגרוטול, אכן לא קראתי את הדברים לפני שהפנית אותי, והם משמחים ביותר! הדובה
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|