רעיון גאוני הוא למסור את הנימול לטיפולו הבלעדי של 'לוקח האחריות'. כרעיון. מנסיון, לאחר לידת תינוק ראשון, אנו קנאיות כלביאות לבן שילדנו, עד כדי שאנחנו מתחמקות מלתת אותו אפילו לסבתא (ולא מאמינות שנים אחרי לסיפוריה מסמרי השיער בנושא), בשבועות הראשונים. אני לא כל-כך רואה אותי מחזיקה בפרנצים של 'עין תחת עין' (למרות היותו צודק עד לב שמיים), כשהאיש היי-טק או מה שלא יהיה, אומר שהוא חייב לקפוץ לעבודה לכמה שעות, וזה לאחר שבוע-שבועיים חופש שבדרך כלל באים פק"ל מצד החתן עם הולדת הראשון, התינוק נם בשלווה בעריסתו, ואני חוסמת את הדלת במבט רושף. הייתי משקיעה יותר במניעה. יש סף כזה, שבו את מחליטה משהו וממש לא משנה מה יגידו. את יכולה להגיע לשם. אולי תחפשי במנוע דיונים קודמים במילה 'ברית', שיגבשו את דעותיך עוד יותר, אם את רוצה ללכת עד הסוף (על החתום פחדנית גדולה שמלה). אם לא, אנא אל תבני על ה'עונש' שאחרי. זו נחמה הגיונית בדיוק כמו היתר שמוגשות לנו בארוחות הברית (זה לא כואב להם, זה יותר בריא ויש עוד מגוון לוקשים).
|
תוכן התגובה:
|