אני נתקלתי כבר כמה פעמים בנשים שסיפרו בגאווה איך הלכו נגד כל העולם למען טקס נישאוין שלא לפי הזרם. אני מסכימה שבמשפחות מסויימות זו באמת גבורה, ואני מצדיעה להן על שעמדו על כך שהדברים החשובים באמת בחייהן- יתבצע לפי רצונן, ולא לפי "כמו כולם". ולמרות שזה טקס חד פעמי, שאין לו למעשה שום השפעה על המשך החיים, בטח לא על הבריאות של אף אחד המשתתפים, אני מבינה שזאת אבן דרך בעלת משמעות עמוקה עבור כמעט כולם, וטוב להתעקש לעשות זאת לפי ראות עינם- וללכת נגד כל העולם בשביל זה.
ובכל זאת, בנושא מעשה החיתוך בבולבול של תינוק רך- מעשה שיש לו עבורו הרבה יותר השלכות ארוכות טווך, הן משאירות את ההחלטה בידי אחרים. איך זה מסתדר?
לי אישית- דווקא בנושא החתונה שמחתי לוותר ולעשות את אמא שלי הכי מאושרת בעולם באותו יום. מגיע לה סך הכל. עבורי לטקס הנישואין לא הייתה שום משמעות. אני לא הייתי זקוקה לשום טקס משום סוגשהו. לי הספיק שבן זוגי הביע בפניי בלבד את נכונותו לחיות לצידי לעד, ולהביע בפניו בלבד את אותה נכונות מצידי. מבחינתי הייתי ממשיכה לחיות כך תמיד, ללא חתונה כלל. אבל לבעלי היה חשוב לחגוג את זה בפומבי, ומכיוון שזה לא פגע בי במאום, מסרתי את עצמי לרבנות כקורבן. (בלי לעשות מזה עניין- דילגתי על המקווה) במילא שמו לי את הדבר הזה על הראש, איך שנכנסתי לחופה, ומאז ועד הסוף לא ראיתי כלום. לחברים שלי אמרתי להגיע אחרי החופה- כי זה היה החלק הכי פחות חשוב, ובמודע הסכמתי לו למען המשפחה. המסיבה אחר כך הייתה כיף, ונסיעה לטורקיה לא הייתה מזיקה.
אבל עם הברית זה משהו אחר. לפי השקפתי- גם כשחיים לפי אמונות חזקות ושונות מאחרים, צריך לדעת על מה להתפשר ועל מה לא.
|
תוכן התגובה:
|
