האמת, שהסיבה להתעקשות שלי שהוא יטפל בענין אם זה כ"כ חשוב לו נובעת משני מניעים... אבל לפני המניעים...עד היום היתה הסכמה גורפת ביננו כמעט על כל ענין בחיינו המשותפים ולרוב גם אם האיש לא הסכים עם טירופי השונים הוא תמך בי (לפחות כלפי חוץ). פה אנחנו ממש לא מסכימים. אני נגד מוחלט והוא בעד - כל צד בטוח שהוא צודק (מן הסתם...).
לי רגשית קשה להתמודד עם פציעות לסוגיהן אני לא יכולה לסבול הליכים רפואיים, סולדת ממחטים ומבדיקות נמנעת מכל טיפול פולשני ומכאיב, וכמובן לא יכולה לראות אחרים סובלים (או לפחות נראים ככה). זו הסיבה הראשונה והסיבה השניה היא שמי שחושב שדרכו נכונה שייקח אחריות מלאה ומוחלטת. כמו שאני לקחתי כשהחלטתי בניגוד לכל מה שנראה (אז) נכון למשפחתי (הגרעינית והמורחבת). אני לא חושבת שאני לא אטפל בילד אני חושבת שאני לא אוכל לעמוד במראה בזמן ההחתלה. ואני לא חייבת. אין צפיה שהילד יעבור ברית עם בורקס ברקע, כבר מכירים אותי מספיק טוב כדי לדעת שאני לא אעשה את זה (גם אם יאכילו אותי פטריות הזיה ישקו אותי אלכוהול ויארגנו לי עישונים) הסיבות שכולם מעלים קשורים בעיקר למקרים בהם עולים חדשים לפני השירות בצה"ל הולכים מיוזמתם ו...חותכים. הסבל הוא איום הכאב בלתי נסבל ובכל זאת הם עוברים את זה מרצונם החופשי מתוך צורך "להרגיש חלק מ..." לא מצליח לי לשכנע אותם ש"אצלי הילדים ידעו מה הם שווים ולא יענין אותם מה אצל האחרים" ולמרות שבבית הורי יצאה סדרה זהה (אופי...) שלא ממש מתרגשת מ"מה יגידו" דווקא שם רובצים עלי (הרבה פחות מאשר במקרה החתונה שלנו אבל עדיין...)
בתקווה שעד הלידה ישנה האישלי דעתו...
|
תוכן התגובה:
|
