דלית,
תפיסתי הבסיסית זהה לשלך - אני חושבת שלא אסכים לתת את ילדי (רבים עתיד) לחמותי אמא שלי או האישלי לטיפול בלעדי, אבל במקרה של הברית אני חושבת שלא תהיה ברירה. אני לא אוכל לעמוד בזה. כמשהו קורה במקרה (ראש שנפתח או יד שנשברת) אני דיי מהר מתעשתת אבל קשה לי לטפל במשהו שנעשה במכוון בלי סיבה אמיתית ובלי הצדקה (לטעמי). המקסימום שאני מוכנה לעבור זה הפקדה של הילד בידי אביו שיעשה מה שנכון לטעמו (אם לא הצלחתי לשכנע אותו עד אותו הרגע) ולדעת שהילד יעבור מילה ע"י רופא בלי חינגות מסביב. אני לא יכולה לקבל את הטיעונים שיש בעד והויכוח מסב לי רק צער. אין סיבה להכנס ל"מלחמה" (למרות שאני יודעת להלחם) בעיקר מכיוון ששנינו רוצים בטובתו של הילדון. קשה לי להבין את השיקולים שמנחים את האישלי, אבל אני יודעת שלרוב שיקוליו שקולים והגיוניים. מבעאס אותי ששום דבר לא משכנע אותו ושכל טיעון שאני טוענת מתקבל ב"את לא יודעת איך זה" בדיוק כמו שאנחנו יכולות לומר לגברברים שלצידנו לגבי ההריון והלידה. מה אגיד חוץ מתקווה גדולה שההגיון שמנחה אותי יחלחל אצלו בהקדם האפשרי...
|
תוכן התגובה:
|