לא. זו לא המצאה שלי. הלוואי והייתי כה חכמה. נילי, משתתפת בכאבך. אין לי עצות ממשיות. רק לספר מה אנחנו עשינו ואלי משהו מזה יתאים גם לכם. אני הלכתי עם תחושות הבטן שלי כשאמי נפטרה ופז היתה בת שנה ו-10 חודשים. ללוויה לא לקחנו אותה, בכל השבעה היא היתה איתנו. הסברנו שסבתא מתה, והיא לא מרגישה יותר כאב וכד'. הלכנו הרבה אל הקבר, ראינו תמונות וסרטי וידיאו איתה, סיפרנו את "חמישה בלונים" שהוא סיפור פרידה, ואת "סיפור מהחיים" של אלונה פרנקל. ולך ולנירה, ובעצם לכולם - אני יכולה להמליץ בחום רב על ספרה של ד"ר אליזבת קובלר-רוס, פסיכיאטרית שעובדת עם חולים לקראת מותם, ומסבירה בספרה, אחד מבין כמה, את חשיבות ההתמודדות עם המוות במהלך החיים. והדגים - הם אכן הזדמנות נפלאה להתמודד עם המוות. ולכן כל כך מסכימה עם מה שנאמר לך, נירה. ונירה, OT לחלוטין - אני ממש לא מגיעה לכתוב לך במייל. תודה על ההתעניינות. אנחנו בכאוס - מחלות ללא סוף נראה לעין אצל הילדים, ובטן ענקית שנעשית כבדה מאד אצלי. אנסה להתקשר אליך. מקווה שאתם בטוב. נשיקות, יסמין סליחה - ואם לא הובנתי, לספרה של קובלר-רוס קוראים "המוות חשוב לחיים".
|
תוכן התגובה:
|