|
11/1/2004 20:17
|
ליאתיתי
|
מאת:
|
|
לסתם ולנני
|
כותרת:
|
קודם כל נני, תודה יקרה, מתגעגעת גם - נורא. ועשה לי נורא טוב לקרוא את המילים החמות (: זה שתדעי.
תראו, יש כאן כמה נושאים. דבר ראשון - הוא מעצבן, משגע, מטריף.
אצלי לפחות, כשזה מגיע לשלב של הפסיכיות (-וזה מגיע, אם זה לא היה ברור), יעני עצבים כאלה בוערים ווריד מתקתק, אין לי שום ספק שהבעיה היא אצלי. ולא ממקום של הנמכת ציפיות דווקא, או שאני אומרת שאני מכשפה כזו שברור שאין לו ברירה, אלא ממקום של כפתור רגיש, ישן, שהוא לוחץ עליו (ולא קשור אליו בכלל).
מהנסיון שלי, אם זה לא לוחץ על כפתור כזה - זה לא מחרפן. זה יכול לעצבן, אפילו מאוד, אבל לא בא להוריד לו ת'ראש.
אז דבר ראשון - לכי שבי עם עצמך, ותנסי להגיע לכפתור, לשורה התחתונה (שהיא הראשונה) - מה הקטע? מה בדיוק בדיוק מעצבן אותך כאן? הרי זה לא זה שהוא התעקש לשכוח להוריד ת'זבל. זו העובדה שבזה שהוא שוב שכח להוריד את הזבל, זה אומר שהוא מתעלם ממה שאמרת לו, וזה שהוא מתעלם ממה שאמרת לו זה אומר שזה לא היה מספיק חשוב, וזה לא היה מספיק חשוב בגלל שהוא שם עליך ז', וזה בגלל שהוא בעצם מזלזל בך ובאמאמא שלך.. בלה בלה בלה.. והמון המון פעמים (אצלי זה הרוב המוחץ עד מוחלט), הקשר בין מה שהוא אומר (שכחתי) לבין מה שאני שומעת (לא שם עליך) לא קיים.
אז דבר ראשון - לכו תבינו ל-ב-ד מה חורה לכן ב-א-מ-ת. מה מזה פשוט כפתור ישן שנלחץ ומפרשן את החיים במין דרך שלמדתן לפרשן (ולאו דווקא קשורה כבר למציאות), ומה עקרוני לכן כאן, לקשר. גם כפתורים הם עקרוניים, שלא תבינו לא נכון, שווה מאוד להכיר עוד ועוד כאלה ולשתף בהם. שיעזרו לנו להפטר מהם. אבל הכפתורים האלה שכ"כ ברורים לנו ומנווטים אותנו, הם לרוב דני-דין לעיני אחרים שלא מבינים למה פתאום עברנו לסינית.
אחרי שתבינו מה הקטע, ותהיה לכם רשימה של: למה לקחתי את זה קשה, על מה אני צריכה לעבוד, על מה אנחנו צריכים לעבוד, על מה הוא כדאי שיעבוד, מה אני רוצה ממך בעצם, וקוצמוצ לסיום (כי שוב - מנסיון, כשמבינים מה קורה שם בעצם, כבר לא מחורפנים יותר, גם הכעס הגיוני יותר, ואז אפשר לדבר - עם הבנה ואהבה) - לכו לדבר. כשאתן תגיעו ממקום שונה, הוא יוכל לצאת מהבונקר, להקשיב באמת, להבין באמת או כמעט, ולשנות / לעזור / רק לחבק איפה שצריך.
דבר שני, כמו שמירב כתבה - אנחנו שונים. לא רק בגלל שהוא גבר ואת לא, אלא בגלל שהוא איש, ואת אחת אחרת. והקטע היפה זה שהתכונות שבהן התאהבנו הכי, אלו הדברים הראשונים שננסה לשנות אצלם. תחשבו על זה רגע, זה פשוט נכון. אני אתן לכן דוגמא מאצלנו, טל הוא טוב לב שקשה לדמיין. משהו טהור (טפו טפו טפו חמסה שום). והכי מחרפן אותי זה שהוא למשל כ"כ נותן עד שהוא שוכח לחשוב על עצמו לפעמים (צריך להעביר דירה - אין בעיה, מה זה משנה שלא ישנתי יותר משעה בחודש האחרון, מה זה משנה שאנחנו גרים במרחק 3 שעות נסיעה, מה זה משנה שיש עוד צד שיכול בקלות גדולה הרבה הרבה יותר לעזור ואפילו לא ביקשו ממנו ... אוף זה מעצבן אותי מחדש). אם אני מצליחה באמצע המדרון התלול לעצור ולהזכר שהלב הזה שלו זה אחד הדברים שאני הכי אוהבת אצלו, זה פשוט נותן לי לראות את הכל אחרת. לא שאני מרשה לו להיות פראייר יותר מדי גדול, אבל אני לא מתעצבנת עליו על זה - כי זה הוא. כל הדיבור נעשה ממקום אחר. אני לא נוחתת עליו ככה שהוא לא יודע מאיפה באתי, ולא דורשת ממנו לעשות דברים שהוא לא יכול לעשות, אני כן יכולה להגיד לו - מותק - עד כאן אבל עם הגיון שמסתדר עם האיש שהוא. ולפעמים אני חייבת לסתום ולהגיד לי - מותק, ככה בחרת אותו, ככה את אוהבת אותו. זה לא יכול להיות סלקטיבי (נגיד לי כן ולאמא שלו לא.. (:).
זהו. יצא נורא ארוך אז מקווה שלא הולכתי לאיבוד...
רק עוד משהו אחד - אכן עלינו מוטלת משימת ההבנה וההסברה (ככה לפחות אני רואה את זה), וכשאנחנו מצליחות לצאת רגע, לחשוב, להבין, ואז גם להסביר להם מה קורה כאן.. משם באמת אפשר לצמוח לגובה לרוחב ועם המון פרחים. קצת בעסה האחריות הזו, אבל זו אחלה מתנה.
שיהיה בהצלחה ועם המון המון המון אהבה - לעצמכן ולו.
ליאתיתי.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
