בייחוד אם הילד נולד חי ואחר כך מת. במקרה כזה ההצלחה בפעם הבאה (בע"ה) אמורה לטשטש את הכאב, להסיח את הדעת, אולי להעניק איזון מרפא לנפש, אך לא להשכיח את הילד ההוא.
חברתי ילדה ולד מת (במועד) בלידה השישית שלה, ואחר כך הייתה כל כך מדוכאת שחדלה מלהרות, אף על פי שלפני כן הייתה פורייה מאוד - עובדה. היא התעקשה כמה שנים ועשתה טיפולים וילדה עוד שני ילדים בגיל מבוגר, ואכן יצאה מן הדיכאון הכבד. הכרנו אחרי כל הלידות שלה. כשסיפרה לי על הלידה שהסתיימה באבל (אפילו לא אבל על פי ההלכה, אין שבעה וניחומים, וזה קטע שאף פעם לא יכולתי להבין בהלכה), אמרתי לה "הוי איזה צער, איך עמדת בזה" היא אמרה בעצמה: "טוב, אחרי שא' וב' נולדו זה אחרת, אני בסדר". ואף על פי כן לאחרונה היא אימצה ילדה נוספת, והיו רמזים ברורים לקשר החסר שחשה למעשה שעשתה.
זה בלידה השישית, ואת מדברת על הלידה הראשונה. אפילו הפלה בחודש לא מי-יודע-מה מתקדם לא נשכחת לעולם כשזה היריון ראשון. רבות הבנות שבכו כאן בפורום על אובדן הריונן הראשון, וגם על היחס האדיש של הקרובים. אני לא כתבתי על כך, אבל היו דברים מעולם, ואיש במשפחה לא הבין למה עשיתי מזה "עניין". משום מה המשפחה הקרובה לעתים כל כך קרובות אוהבת להיות "קשוחה", בחיי זה מגננה כזאת או משהו... אבל תינוק שנפטר אינו כהפלה, זה כבר מוגזם. אכן, מגננה בריבוע.
שיהיו לך ילדים בריאים ומאושרים,
הדובה
|
תוכן התגובה:
|
