|
29/8/2004 12:55
|
הוטיקה
|
מאת:
|
|
"הלוואי שהיה עונש" - כמה שאני מכירה את ההרגשה הזאת
|
כותרת:
|
גם אני מרגישה כך כשאני טועה באימהות שלי. שהלוואי ומישהו היה כועס עלי ובסוף מוחל לי. אבל ככה זה כשאנחנו כבר בתפקיד ה"גדולים".
אני אספר לך עוד משהו. את אומרת שלא סיכנתי את הילד שלי. זה לא נכון במקרה הבא: לפני כחודש נסעתי איתו באוטו מהרצליה לת"א. עצרתי למלא דלק וביציאה מהתחנה, כשצריך להשתלב בחזרה בכביש המהיר, לא אמדתי נכון את המרחק, וכמעט עלה עלינו אוטובוס (שהתרחק ממני בצפירות זועמות).
אני הייתי הרוסה מזה. כמעט הרגשתי את שנינו!!! הסתובבתי עם מועקה איומה. סיפרתי לבן הזוג שלי, שהיה ממש מאה אחוז. המועקה לא עברה לגמרי. בסוף - ואני מזכירה לך, שאני אדם חילוני לחלוטין, ממש אפיקורסית), פגשתי רב אחד, שאני מכירה. אדם מקסים וליברלי. סיפרתי לו על מה שקרה, ואמרתי "הלוואי ומישהו היה נותן לי מחילה".האיש הזה לא חשב הרבה. הוא שם את ידו על ראשי ובירך אותי בברכה, שאין לי מושג מה היה פשרה (בעיקר הייתי עסוקה בלא להתייפח). כמה שזה נשמע מוזר, הוקל לי.
אנחנו צריכות לדעת לסלוח לעצמנו. דיאנה אידלמן-קרת אמרה לי פעם שאין בית משפט לאמהות, ושאנחנו לא יכולות להסתובב כל הזמן עם רגשות אשם כאילו שאנחנו עומדות למשפט.
נסי לשקול בעיני רוחך את כל הדברים הנפלאים שאת עושה למען הילד שלך כל יום, כל רגע, כל שעה. ומולם הטעות הזאת. שהיא כבר היסטוריה. אין מה לדוש בה.
תמשיכי הלאה. ואל תשכחי שאת אמא נפלאה.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|