יקרה, אף אחת בעולם לא יכולה להסביר את מלוא גודל האחריות שבלהיות אמא, זה משהו שחייבים לחוות בשביל להבין. פתאום אין יותר "אני", יש רק "אנחנו" והאנחנו הזה הולך איתנו לכל מקום (אפילו לשירותים...) וצריך לדאוג כל הזמן - להאכלה, שינה, הלבשה, החתלה, חיסונים ועוד שלל דברים למשך 24 שעות ביממה, ללא הפסקה (שהרי גם אם העולל נמצא אצל מישהו אחר אנחנו דואגות ומתקשרות ושוב בודקות). ואפילו שברוב המקרים האמהות הזו נעשית עם המון אהבה, סיפוק ורצון לנתינה אינסופית ללא צורך בתמורה (ואין לי ספק שכך זה נעשה באמהות שלך) זה מאד מאד מאד מתיש! את הנחת לרגע את המושכות, רגע אחד. אני יכולה להסכים איתך שזה היה רגע מיותר, אבל לא יותר מזה. טעית, זה לא הופך אותך למפלצת, זה הופך אותך לאנושית. אז תנשמי עמוק, תחבקי חזק את עצמך ותרשי לעצמך ללמוד ולצמוח מטעויות.
ועוד דבר, כשאני טועה באיזו שהיא החלטה לגבי עדן, שניה לפני שאני מייסרת את עצמי כמו אמא יהודיה טובה אני מזכירה לי שאני לא רוצה שעדן תגדל תחת הרושם שאני מושלמת. אני רוצה שהיא תדע שאמא שלה שאוהבת אותה הכי בעולם היא לא סופר-וומן. התדמית הזו של סופר-אמא יכולה להחזיק מעמד רק בשנים הראשונות, בסופו של דבר היא מתנפצת וזה בכלל לא נעים !
|
תוכן התגובה:
|