לפעמים תחת מצוקה אנחנו נמצאים על הגבול שהבין מה שמציאותי למה שלא.
כמה פעמים לא היינו מרוצים ממה שיש עכשיו, ומה שעוזר לנו למצוא את השביל או את הדרך לשרוד וללכת קדימה זה החלומות והפנטזיות שלנו. לפעמים אמנחנו חולמים בלילה, בשינה על הריון ולידה, לפעמים זה יוצא החוצה למציאות, אנחנו מדברים את הדברים, וגיסתך קצת חיה את החלום דרכך.
להבדיל אלף הבדלות, אני מניחה שבשואה פינטזו על אוכל, גם כשלא היה בנימצא, לפעמים ממש יכלו להרגיש את המרק החם על קצה הלשון... זה נובע ממצוקה, זה מזכיר את החיים, ונותן תקווה.
אם את רוצה "לעשות מצווה" את יכולה להיות משתפת חיונית, לספר לה, לקרב אותה אלייך- רק כמובן אם זה מתאים לך, אבל יש הרבה עוצה בנתינה ובקבלה של האחר.
מתי זה יודעים שזה כבר לא נמצא "על הגבול" אלא עובר אותו?
אני מניחה שזה קורה כשהפנטזיה הופכת לגמריי למציאות שלא ניתן להפריך אותה כאשר מתעמתים איתה ישירות - כלומר את תגידי לה שהיא לא בהריון והיא תגיד שהיא כן!- כאן יש כבר שיפוט לקוי של המצאיות ונדרשת עזרה פסיכיאטרית.
יחד עם זאת, כיון שמכל מקום את לא יכולה לרפא אותה, אם היא חולה, הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות עבורה, זה באמת להתקרב אליה דרך קבלה של המציאות אותה היא חיה, והתבוננות על החיים דרך נקודת מבטה.
אם היא ממשיכה לתפקד באופן סביר, איננה גורמת נזק לאף אחד, איננה בחרדה גלויה אלא חיה ומתפקדת בסך הכל- אז אפשר להירגע.
כמו כולם, גם היא זקוקה לנחמה וחיבוק- אבל יש כל מיני דרכים לבקש זאת.
יונית
|
תוכן התגובה:
|