|
9/2/2002 17:50
|
תמי
|
מאת:
|
|
עצות, פקודות ואסרטיביות.
|
כותרת:
|
כן, עצות הן דבר נפלא ומוערך, בעיקר אם הן באות ממישהו מנוסה אותו אנו מעריכים. האמנם? האם את מעריכה את אמך כמי שניתן לקבל ממנה אינפורמציה? עצתי- בקשי ממנה עצות ברגעים שבהם את מוכנה להאזין. כך תקני לך את הזכות (אשר ברור לך ולי ולעולם כולו- חוץ ממנה, שזו זכותך הטבעית והבסיסית) שלא להקשיב לעצות כאשר אינך מעוניינת בהן. לפקודות כמובן גמרנו לציית בצבא. לפניו ואחריו הן לא הועילו לאיש. "לא אמא. היא לא צריכה הצלה. רק אמא שלה יכולה להרגיע אותה, וגם מאוד רוצה". האם את מסוגלת לעשות איתה שיחה בעת רגיעה ולהסביר לה בשקט, אולי עם דמעות בעיניים (או בגרון) עד כמה היא פוגעת, עד כמה את חוששת שלא תהיו מסוגלים יותר לסבול את נוכחותה, עד כמה ביתך מרגישה את המתח וכו'? האם את יכולה אולי לכתוב לה את הכתוב כאן במכתב? קחי ממנה את הטוב. סרבי לקבל את הרע. אם שיחה לא הולכת, פני למוצא הבא: עשי כראות עינייך. הילדה זקוקה לך או לבעלך? אל תעבירו אותה לזרועות הסבתא. עצות לא טובות- אל תקבלי. את יכולה להסביר למה, ואת יכולה פשוט לומר שזה לא מקובל עליך. ביטחי בעצמך, רק את יודעת מה טוב עבור ביתך. תמי.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|