ובגלל שאת לא מאמינה לזה כרגע אני רוצה להזכיר לך שעשיתי לך איור, שחשבתי עליו הרבה זמן. סימן שלי עשית משהו , שהרי אנו וירטואליות לחלוטין זו לזו, סימן שנתת לי משהו, שלא קיבלתי כמובן מאיליו, ואני מנסה לתת לך בחזרה.
ואני לא ייחודית כל כך...ואם כל כניסה שלך הנה מעוררת כאלו ויברציות ובכל זאת, ותני לי להמר שמחר ההודעה הזו תצבור ים תגובות, הרי יש כאן משהו.
את יודעת, אני חושבת שחלק מכוחך הוא שלמרות שאת מגה תורמת, סופר חודרת בטון כאן, יש לך את הכוח להיתרם, להיות חלשה, לתדלק.
כמו עכשיו. אני חושבת ,במלוא הרצינות שזה חלק לא קטן מכוחך.
ראיתי אותך עושה את זה כמה פעמים כאן, לא יותר מדי, למען האמת, וכל פעם שאת עושה את זה, אני מתמלאת הערכה מחדש.
הרשימה הזו ממש מריחה כמו התפרקות כזו,שלוקים של כוחות מאיתנו ומחר תהיי שוב ליאתיתי חזקה, או, ליאיתיתי חודרת בטון של אחרים לפחות.
כתבת כאן על סיטואציה כל כך מוכרת לי שיכולתי ממש למשש. התיכנונים הקטנים והמשפילים האלה, הצורך לתכנן אויר, חלון של לנשום, שנתיים מראש. שלפני הלידות לא נתתי את דעתי על קיומם של חלונות כאלו, חשיבותם והנגזרות שלהם, והייתי יורה בעצמי אם הייתי יודעת שזה יהיה ככה.
הקיום הקטן הזה, עם קורטוב פולני של השלפט שטונדע של מוכרי חנויות הנעליים, שמפיח חיים, מסתבר. של הצ'ופרים נוטפי הקלוריות שמביאים עוד צול צלוליטיס אבל איך אפשר בלעדיהם, ואז הנסיך/נסיכה מזכירים פתאום שיש להם, עשר שנים לפני שאמור להיות להם, דעה עצמאית . ובאותו רגע הם נסיכים די מעצבנים, בעצם, והארמון נראה רחוק מתמיד.
מה אני עושה כאן, מול המסך, בשעה כזו? שאלה מצויינת!
אולי זה בגלל שנרדמתי בסלון.
האמת? לא נרדמתי ממש, כי אחרי שעשיתי ארוחת ערב עדיין שמעתי את הקולות.
הריבים האלו, שמשגעים לי את הנשמה, הצורך שלי להוות תכנית חינוכית לגדול, עד שיתחיל איזה תכנית מחוננים (איזה??.), שלא יפסיד, חלילה, שהאינטאלקט לא ידעך בגללי...שאחותו לא תקנא, ואיך אני מעשירה אותה, שהקטן יתחיל לדבר כבר שוטף, סנדויצ'ים, כלים, מכונת כביסה הלכה ולקחה את המקרר, שיהיו הדברים לטיול מחר (7000 שיקולים לכאן ולכאן וזיליון דברים לזכור)
והי, לעזאזל, אני שונאת פרטים קטנים וטרויאליים, אבל מישהו צריך לעשות את זה.
הייתי אמורה ללכת לקנות לחם וחלב שחסר, אבל משהו בי אמר שזהו, עד כאן. סוף היום. מבחינתי לפחות.
ונשכבתי בסלון וסגרתי חלון. עצמתי את העיניים ועשיתי את עצמי ישנה.
אני מגיעה לרגעי עייפות כזו שאני פשוט לא יכולה יותר. בערב הספציפי היה לי את שיחיה, אבל זה על זמן שאול לגמרי, כי הוא עובר לתפקיד חדש ושוב יעלם וישאב לעבודה. אז, כמאמר השיר, אני באמת חיה מיום ליום. איזה מים ליום? משעה לשעה. יותר מזה אין שום אפשרות לתכנן.
אז מה יהיה? איך אסיים עם טיפ קטן חיובי? שהרי את לא צריכה לשמוע כמה גם אני ככה, נכון? את זה את יודעת, הרי.
אני בעד הלא הגיוני.
נכון, אני תקועה בתחת של עצמי. נכון, התחת רחב הוא וגדול (ולכן אם אני אצ'פר את עצמי בפיצה מחר, וסביר להניח שכן...כי גם את... אני ממש אכעס על עצמי ותהיה לי סיבה טובה) וה שאני צ ר י כ ה
זה קבוצת הדיאטה שיעל,חברתי, מנג'סת לי בבוטות כבר חודשיים ללכת. ומה שאני צ ר י כ ה זה לעשות זיליון דברים עם הילדים ועם הקריירה שלי (אעלק) ואני לא עושה. כי יש לי שד כזה שלועס את הנייר של הצריכה וזורק לפח.
עשיתי בשבוע שעבר משהו לא הגיוני, משהו של דחף. משהו של דחף של אותו רגע והלכתי לשיר. והיה משחרר, והיה מקסים, ומילא לי מצברים שלא היו לי הרבה זמן. נכון, הרגשתי פושעת כי כל המכונה תיפקדה בלעדי, אבל חזרתי וכולם היוצ במיטות, בחיים, והיה בסדר.
אולי את צריכה לדבר עם השד שגר אצלך. לא לעשות מה שאת אמורה לעשות, מי כמוני יודעת כמה יש מזה. קחי אותו לסיבוב. תשכרי אותם ב500 שקל ותרקדי עם חברות שלך, אני יודעת? תסעי לסיני, תעשי פעילות בלי שום קשר, שאין לה שום תכלית ואז אני באמת חושבת שתוכלי להכניס את המכונית עם צמיגי הבלוקים להילוך חמישי.
מחבקת אותך
טלי
|
תוכן התגובה:
|
