פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

20/6/2006 10:54 ליאתיתי מאת: מממ.. גבולות הא? תזכירו לי מה זה? (אופס, הפך למגילה פילוסופית) כותרת: ראשית תודה מאוד יקרות יקרות אתן. האמת, שאני מרגישה בהאנג אובר- לא משהו ורוצה לישון, אבל הלבנה קלה יותר לסחיבה בבוקר. אז גבולות את אומרת גיליש? זו לא חכמה להיות צודקת כל הזמן, את יודעת. אני מסכימה איתך מאוד, ומרגישה את הנכונות של אותיותייך משקיטה לי סימן שאלה גדול וכואב, אבל מעבר לזה- לא ממש יודעת מה לעשות עם המידע המדוייק. ללמוד לדעת מה אני מרגישה ושזה בסדר - לקח לי כמה שנים. ללמוד שגם לי מותר - עובדים על זה, אבל יש התקדמות לא רעה. ללמוד להפריד אותי מהן כך שאם יורד גשם לתת להן להרטב... זה כבר יותר טריקי. יכולה לעשות את זה כשאני לא מעורבבת שם. כשזה לא לוחץ לי על שום כפתור, ו/או כשאין צרחות שמפילות לי את האזניים ללבלב. חכמה גדולה. אבל.. כשאני שם, ולא רק שאיני עוזרת במאום, אלא מחריפה.. זו מגלשת מים תלולה אל החושך. וגרוע מכך - כשאני מרגישה או חושבת שיש משהו שהיא רוצה / צריכה, ואני לא מצליחה לענות לה... אני פשוט מרגישה... עלובה. איך אני אמורה לשנות את זה? מה השעורי בית? לחכות לפייר שיאוורר לי קצת אור? ובינתיים? סרט האמא המושלמת? - את הרי יודעת שהוא מזמן הושב לשולח. מצד שני, התסריט שבכ"ז מגיע לי מהבטן, יחד עם שנים של בתורשה.. לפחות בו לעמוד. מה לא? אז מה כן? זה "אמור" להיות הרי מה זה בסיסי. במילים אחרות אהובתי, כשהיא צורחת ככה, מה אני אמורה לעשות????? ואיך אני יכולה לא למות מהצרחות האלה, לא להפוך בשניות לילדה בת חמש שרוצה איזה אבא שיבוא להציל? איך לומדים את הגבולות האלה?? בתור אחת שהגבולות אצלה הכי לא ברורים שיש, הם הרי גם ככה בעייתיים לי בכל פינה כמעט. אני זו אני והיא זו היא. יכולה להגיד לך שאם אני מנסה למקם את המשפט הזה באמצע הקריסה אתמול, מה שאני עונה לי זה בערך: "את- ילדה מפונקת, והיא- פשוט מסכנה, נדפקה". help גיליש. ובכלל, מישהו יכול לעזור לי בזה, או שהאסימון אמור להיוולד לבדו? ונשיקה. ותודה. כרגיל, על כולך! טליתה מוכשרת מקסימה שלי, עם האיור היפיפה שאני מציצה בו כל כמה זמן, ותוהה איתו 'הלאן?' (קיבלת את המייל ממני יקירה?). דעה עצמאית 10 שנים לפני הזמן... האמת? אין לי בעיה עם זה. להפך. אני פשוט מתה על זה. מה שאני לא יכולה להתמודד איתו זה שלא מקשיבים לי. זה מחרפן אותי. כשהייתי בהריון עם שי, נסעתי לאיזו פגישה שלא הייתי סגורה על המיקום המדוייק של הפניה אליה, ולכן לקחתי טווח בטחון ועוד ברמזור התייצבתי במסלול הצהוב כדי שאפנה בבטחה כשתגיע. עצר אותי שוטר. אני בבטן של חודש שמיני, מחייכת אליו בשיא האמת, ומסבירה לו שזה לא מחטף - פשוט רציתי למצוא את הפניה ברגוע. והוא לא נתן לי אפילו לסיים. הלך בפרצופו המכוער (תסלחו לי) ובלב קשוח, להקשיב לעטו על הדו"ח. ואני? - לא יכולתי אפילו להתעקש, להראות לו את הברור למאיליו. נחנקתי לגמרי, ואח"כ החנתי ונשברתי בבכי תמרורים (מומלץ! נפלא!), כזה עם נעירות לאחור, שאי אפשר לעצור בכלל. מעבר לזה שלמדתי שעיניים אחרי בכי כזה הן מחזה נפוח ומעורר אמפתיה גדולה, למדתי שזה קיר שאני לא יודעת לעבור. ודווקא תפסתי ממני שוברת קירות לא רעה. והנה אורי בורי, באה, ובלי שום בושה היא פשוט לא מקשיבה לי! לא נותנת לי לעזור לה, להרגיע, לעטוף אותה בחכמתי הרבה והמשוכללת, ובאהבתי הטהורה והשמיימית, ואת כל כישורי כאם וכאדם מקשיב ונותן היא זורקת לי בפרצוף בלא תודה מרוקאי, ועוד מצפה שארגע. ואז אהובה קראתי את חלקם השני של דברייך, שצבטו אותי חזק חזק. הכאילו לישון הזה. אלוהים! כמה שאני מכירה את זה. וזה כ"כ פרויידיאני, אפילו שממש לא, כי לישון זו הדרך הכי נוחה בשביל לא להתמודד עם הלקום, הא? ומה זה הלקום הזה לעזאזל? ישבנו אצל חברים שלשום. היא - על הפנים. הוא - על הפנים. טל - על הפנים. אני - על הפנים. בין לבין כיבינו שרפות, התמוגגנו קלות מפלאי הילדים, חשבנו על מה נארגן לארוחת הערב, חשבנו על שורת המקלחות, וההרדמות, והזמן שאולי ישאר וכמה שאי אפשר לדעת. חשבנו על עבודה, חשבנו על זוגיות, חשבנו.. חשבנו.. והחיים, הרגישו כאילו הם בין לבין המחשבות האלה. הכובד הזה. מצאתי עצמי חושבת- משהו לא בסדר. זה הרי לא הגיוני שאת רוב חיינו ינהל איזה מירוץ (לאן?), שכלולי ציפה, ופתרונות יצירתיים. וזה לא הגיוני לעזאזל שזה המצב אצל רוב רובו המחריע (יס, איי נואו..) של המוכרים לי. מה לעזאזל אנחנו עושים לא נכון? יקרה שלי, הרשי לי לשלוח לך חיבוק בשיא המעיכות המחזיקתית שיש. נגעת בי נורא. ותודה. סחטיין על פרץ השירה, מעניין אם יום אחד אצליח להעיז. בינתיים אני עושה לי המון מקומות כאלה, אבל כנראה שהם לא הצ'ופצי'ק של הקומקום של התדלוק שלי. אני אומרת בכנות, בעיקר אחרי פגישת עבודה הזוייה שהיתה לי - אני לא יודעת מה זה עדיין. וכשאני חושבת על זה, אולי גם בגלל הבלבלת החדשה הזו (היתה אצלי מישהי שלוקחת כדורים, ולא הבנתי למה העיניים שלה לא "נפתחו" אלי. עד שהבנתי הבלבלת כבר כסחה לי את המהות). בכל מקרה - אני שמה לי רימיינדר: למצוא. תודה יקירה שלי. על הכל. עוד שין יקרה, א. תודה על המחמאה שנספגה לי בדם, וב. תודה על השותפות. גם לך טלולה יקרה מאוד. ומאיה מקסימה. זה אשכרה עוזר לדעת בעצמות שאני לא לבד בבדידות הזו. אסתי, תודה על הברכות (: מה זה משנה אחרי כמה זמן מהלידה... (: תודה. ודפלול מתוקה, עשית לי ממש חיוך. את צודקת כמובן, ואני מאוד מקווה שאוכל להפנים ולהאמין (או ההפך). עובדת על זה. תודה. ליאתיתי. תוכן התגובה: תגובות נוספות 19/6/2006  23:33 הלו ליאתיתי - עוד שין 19/6/2006  23:39 הממ.... - גילי אבישי 19/6/2006  23:44 אני מאד עם גילי אבישי . כמה שהיא "צודקת" וכמה שתגובתה חכמה!! - דרורית אמיתי-דרור 20/6/2006  00:11 כנראה שפספסתי את הודעת הלידה... - אסתי 20/6/2006  00:18 הלכתי לחפש את הודעת הלידה, כנראה מטרום ימי האינטרנט המהיר אצלנו... מצאתי את "אורי בת שנה" והתביישתי לחפש אחורה. (ל"ת) - אסתי 20/6/2006  01:22 מזדהה מאוד איתך, ליאתיתי. (ל"ת) - Um_Netah 20/6/2006  03:45 אני קונה. - טלי תקומי 20/6/2006  08:50 ליאתיתי יקרה - מאיה של אופק ומעוף 20/6/2006  10:20 כל יום הוא התחלה חדשה! - דפלול 20/6/2006  10:28 דפלול, כתבת כל כך יפה, מצטרפת לדברייך. (ל"ת) - נתי2 20/6/2006  14:34 בניגוד אלייך הכתוב יוצא לאיטו,עדיף נדבר...לא ככה? (ל"ת) - גילי אבישי 20/6/2006  14:49 את מה את בעצם אומרת ליאתיתי היקרה? - א 20/6/2006  16:17 לא הספקתי לקרוא את התגובות - רוית ב' 20/6/2006  17:24 ליאתיתי, - ~גלי~ 20/6/2006  23:46 ממש בטעות הגעתי לכאן - annat 21/6/2006  01:37 הצעה פרקטית קטנה - אל תשכחי לאכול - ניה 21/6/2006  10:10 מה ככה אני אפספס מצוקה שלך אהובה שלי? - רונה 21/6/2006  12:01 מקוממיות להשרדות - רותי קרני הורוביץ 21/6/2006  14:28 הילה, גם עלייך עבר יום לא קל? - דפלול 21/6/2006  23:31 יקרות שלי, באמת תודה. - ליאתיתי 23/6/2006  00:41 איתך - ר. 23/6/2006  14:40 ר. - ליאתיתי

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש