כן, אני יודעת בדיוק מה הכי חשוב בחיים.
רק התחושה התקועה הזו.. וזה כ"כ הרבה זמן כבר ככה.
מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד רצתי. עבדתי ולמדתי (בד"כ בו זמנית), ולקחתי על עצמי עוד פרוייקט ועוד משרה ועוד תחביב ועוד ועוד. וכ"כ נהניתי מזה, גם אם לפעמים הייתי מותשת.
ובשנים האחרונות מאז שנולדו הילדים, הקצב הואט מאוד - וזה בסדר. אבל הואט והואט והואט... עד שנעצר. ופתאום אני מוצאת את עצמי עומדת ולא יודעת לאן להמשיך.
כמה קל היה פשוט לרוץ בלי לעצור ולחשוב יותר מדי..
הזמן עובר והדברים לא משתנים. מרגישה שאני צוברת לחץ ותסכול.
גם אני כמוך, מאמוש, לפעמים קמה בבוקר ונורא שמחה שיש לי את הזמן הזה, מפנקת את עצמי, משקיעה בבית, בילדים. ולפעמים קמה בבוקר וכ"כ נבהלת - עד מתי? ולאן בדיוק מועדות פניי?
בדמיוני תמיד ראיתי את גיל 40 כגיל של בשלות ומנוחה. לא מנוחה מהמירוץ של החיים. מנוחה מהתהיות והחיפושים העצמיים. ביליתי "שם" לא מעט בצעירותי וחשבתי שכבר סיימתי עם השלב הלא נסבל הזה.
כ"כ מתסכל ומלחיץ לחזור שוב אל אותה הנקודה..
|
תוכן התגובה:
|
