אני אגיב ממרחק 24 שנים לאחור.
בת 14, בת מושב, שההורים חושבים שב"ס מקצועי יקדם אותה ומנתבים אותה לב"ס בעיר. נוסעת בבוקר באוטובוס אגד, רואה מנגד את כל חברי הילדות עולים על האוטובוס הצהוב, צוחקים, מרכלים, מתחכחים. מחליפה אוטובוס. 45 דקות נסיעה לבה"ס. יום ארוך. חוזרת בשלוש אח"צ הביתה. מכינה שעורים. בשבוע הראשון חברי הילדות מתקשרים ובאים. אחרי חודש פחות - השיחות פחות קולחות כי יש פחות נושאים משותפים. הם קובעים אחד עם השני בבה"ס ואני מחוץ ללופ.אני מבריזה משעורים כדי לבקר בבה"ס הישן, זה נחמד פעם אחת. כולם באים לחבק ולחלוק חוויות. בפעם השניה זה כבר מוזר... אני בוכב כל יום. אמא אומרת לתת לזה צ'אנס. נראה עוד חודש.אם תרצי אפשר לחזור. אבל לא באמת מאפשרת לזה לקרות. יש קצת חברים חדשים בבה"ס אבל זה לא טותו הדבר, הם מכירים אחד את השני שנים ויש קליקות. הם לא באים אלי הביתה כי זה רחוק.ואני מתגעגעת לחברים, וביחוד לקשרים שנרקמו מגיל 0.
4 שנים הייתי כאילו בסדר אבל ממש לא. לא הצלחתי לקשור קשרים עמוקים ופתוחים כמו שהיו לי עם חברי הילדות. האילוצים לא אפשרו לזה לקרות. עד היום אני אבלה על מה שאיבדתי אז. קצת הסתגרתי בעצמי. ההסתגרות השפיעה גם על יצירת קשרים חבריים בהמשך. אני חושבת שההורים שלי עשו טעות גדולה.
מעולם לא כעסתי עליהם. הם חיפשו את טובתי. גם אני עלולה לעשות טעויות עם ילדי. אבל מהטעות הזו אני אשתדל להמנע.
זה הסיפור שלי. אני יודעת שהוא לא מעודד אבל בשאלתך החזרת אותי אחורה במורדית (ההפך ממעלית) הזמן. אני מקוה שהצלחתי לשדר לך ולא במעט את התחושות שאולי עוברות על בנך. נסי להבין ממנו מה הוא חש.
במה שלא תבחרו, מאחלת הצלחה.
|
תוכן התגובה:
|