אמא'לה. תודה על תשובתך אבל אני חושבת אחרת ממך. כשאת אומרת למי יש זמן לחברים אז התשובה היא לי, ולהרבה מהסובבים אותי. נכון שזה לא זמן כמו בגיל 20 אבל הצורך בחברים קיים תמיד גם אם המימוש הוא פחות זמין. ובנוסף, נכון שאנשים כבר מצאו את חבריהם בגיל צעיר יותר וכך גם אנחנו. אבל לא כל הקשרים נשארים ונשמרים לנצח ולכן אני כן חושבת שחוץ ממני יש עוד אנשים שאם הם פוגשים בשלב כזה או אחר בחייהם, מישהו שמוצא חן בעיניהם, יש להם מקום ופניות לכך. אם אצלך מה שיש הוא מספיק - אשרייך.
וסאלי, תודה על תשובתך. מה שכתבת הוא נכון ולא נכון (לגביי). ההנחה שמה שפוגע בי הוא הפרשנות שלי את המציאות ולא המציאות עצמה, מוכרת לי, אבל אני לא בטוחה שאני מתחברת אליה. אני מרגישה שזה קצת לטמון את הראש בחול. יש מציאויות אובייקטיביות שהן נעימות או לא נעימות. דיברת על הציפייה שלי. זה נכון שאחרי שיחה עם מישהי שמוצאת חן בעיני (או המשפחה שמוצאת חן בעיני או בעיננו) אם הם לא נענים, זה לא אומר שהיה משהו ונגדע. אבל אני תופסת מעצמי אדם עם קצת מודעות (אני מקווה) ולפחות מנסה שהציפיות שלי תהיינה תואמות את המציאות האובייקטיבית וכן את מה שאני מקבלת מהצד השני. במקרה שתיארת כדוגמא, ההרגשה שמשהו לא מתרומם היא כאשר היו מספר מפגשים עם משפחה מסוימת והייתה התחלה של משהו (כלומר, גם הצד השני רצה) ואז זה מפסיק. זה נחשב נגדע, לא? זו כבר לא פרשנות שלי.. לאחרונה התחיל קשר בינינו ובין משפחה מסוימת, נפגשנו פעם אחת אמנם אך היא הייתה ביוזמת המשפחה ההיא. אני פרשתי את המפגש כנחמד והיה לי רצון להמשיך ממנו. לאחר מכן אותה אישה נעלמה. אני לא חושבת שיש כאן מקום לפירוש אחר של המציאות. היא רצתה וכעת לא רוצה. וכאן אני מנסה להבין את הדפוס, כי זה קרה כבר כמה פעמים. אני מניחה שהדפוס קשור בי ולא תמיד בצד השני.. מה את אומרת?
|
תוכן התגובה:
|
