אז על כך אני עונה קודם כל: זה נשמע כאילו את מאוד רוצה, אבל את לא בטוחה שאת יודעת איך. פעם לא היית יוזמת, והבנת שזה לא עובד ככה, אז שינית, אבל כל מה שאת עושה, כשאת מנסה להסתכל על זה מעיני האחרים, נשמע או נראה או מרגיש לא אמיתי. זה נשמע כמו מעגל קסמים: יש בך מקום חסר בטחון בנוגע ליכולותיך ליצור חברויות (או להחזיק בהן), ואיתו את ניגשת למלאכה, וכבר כשאת עושה את זה את לא בטוחה שאת עושה את זה נכון (להראות רצון או לא? ליזום או לא?) ואז מגיעה הדחיה, וזה מרסק את מעט הבטחון והעוז שאזרת והתחלת איתו. זה כאילו חוסר הבטחון שלך (האם אני אצליח? אני בטח לא אצליח! האם אני עושה נכון? אוף, האם אמרתי עכשיו את הדבר הנכון? איך זה נשמע לצד השני?) פשוט מנציח ומגשים את עצמו.
אני לא יודעת איך הילדים שלך, אבל אולי מעניין יהיה לך להתבונן עליהם. מעניין לראות שיש ילדים שחברות בא להם לגמרי בקלות ובטבעיות, ויש ילדים שמתקשים בכך.
אין לי עצות לתת לך, כי באמת צריך להכיר אותך בשביל זה, אבל הייתי רוצה להפנות את תשומת ליבך למשהו בהודעה שלך, שאולי יכול להיות סוג של מפתח (ואולי לא): את ציינת בכמה הזדמנויות את נושא "ההסתכלות מהצד". אני הייתי מפנה לנושא הזה תשומת לב מיוחדת: את מדברת על איך את (או אתם) נראים מהצד, מה אני משדרת ואיך זה נקלט אצל האחר שמהצד? את מספרת איך את היית מתייחסת אליכם לו היית רואה אתכם מהצד, את תוהה מה קורה שם, אצל הצד השני לאינטראקציה איתי? ואחרון - את שואלת איך אנחנו רואות את זה מהצד.
אני מאמינה גדולה במילים ובכך שיש להן הרבה מה ללמד אותנו (במיודח במדיום הזה, כשזה כל מה שיש לנו, ולכן הייתי שואלת: איך זה מרגיש לך, כל הנושא הזה של הסתכלות מהצד? מה יש שם, בהפרדה הזו בינך לבין כל מה "שבצד"? נשמע לי שאולי משהו בך מרגיש מאוד רחוק ולא מובן לסביבתו, ושיש כאן משהו מהותי שמבקש הרבה תשומת לב...
ואחרון - כן, אני מאמינה שהלידה המתקרבת מעוררת ביתר שאת את התהיות האלה על מקומנו בעולם (הגדרת את זה יפה - תחושת מלאות, לעומת תחושת ריקנות...), ואין פלא שתחושת הבדידות גוברת. אז גם אן כל מה שאמרתי לא נשמע לך לעניין, קבלי חיבוק
|
תוכן התגובה:
|
