אני ילדה רביעית, שאמא שלה מאוד רצתה אותה לפני ההריון ודווקא אבא שלה לא ממש רצה עוד אחת/ד. את הפרטים האלו אני כמובן יודעת בדיעבד.. אחרי שנים של עבודה פנימית ומהפכים בקשר עם אימי. השורה התחתונה, לאחר הלידה - לאורך כל, ואני מדגישה כל, הילדות שלי לאימי לא היו כוחות בשבילי, בדיעבד היא אומרת עם הרבה כאב וכנות שהיא פשוט ויתרה עלי, "והעבירה" את האחריות לאבא.. כמובן שמדובר במקרה מאד פרטי, והרבה יותר מורכב ממה שציינתי, כמובן שהיום אחרי עבודה מודעת של שתינו היא אומרת שאני מתנה ענקית. זו לא שהיתה לי ילדות עשוקה, אבל כן, זו התחושה, תחושה.. כי אז לא היו לי מספיק כלים ומילים לתמלל לעצמי מה חוויתי. אבל כל הילדות שלי חייתי עם צורך בהורים, הקשר עם אבא שלי היה מאוד משמעותי אבל הוא לא היווה שום תחליף אם. אז חשוב לי להגיד, כי זו לא דעה שנאמרת כאן או בכלל. זה לא שהיא הצטערה עלי, אבל כאמא לשניים - אני יודעת שכל אחד ואחת מאיתנו צריך לדעת ולהכיר במגבלותיו, הרגשיים ויכולות ההכלה שלו ולקחת אותם בחשבון. אולי כל מה שכתבתי לא קשור בכלל ללבטים שלך, וסתם מגיע מאיזשהו צורך שלי, לפרוק. רק את, עמוק בפנים יודעת מה את רוצה ויכולה, ולטעמי החלטה כזו חייבת להיות זוגית.
מאחלת לכולנו להרגיש שלמות ומסופקת.
|
תוכן התגובה:
|