ולא הייתי משקיעה משאבים בלחפש את "הסיבה" לכך שהיא גונבת - מדובר בסימן למצוקה, והעבודה עליו צריכה להיות בגורם, לא בסימפטום.
אם ננסה רגע להכנס לנעליה ולהקשיב למה שהיא אומרת, היא נמצאת (כמו מתבגרים רבים אחרים), במקום כל כך קשה! היא פשוט לא שווה! בבית היא קטנה ולא נחשבת, בשכונה היא במעמד נמוך, בביה"ס מנדים אותה, המורות שונאות אותה.
כמובן שיש חשיבות לשאלה אם כל זה נכון או לא נכון, אבל מבחינתה - זו החוויה שלה, וזה הדבר החשוב ביותר. זה, וזה שהיא שיתפה אותך, פתחה לך פתח להכנס לעולמה הפנימי, לעזור לה. האקט הזה כל כך מרגש ומשמעותי, ומעיד על כך שאת עוגן עבורה בכל הכאוס הזה, שהייתי נוצרת אותו כמו אוצר קטן, ומטפחת אותו.
וממשיכה לדובב אותה. לא על הגניבות, הגניבות כל כך לא חשובות! על הכאב שלה, על הבדידות שלה. מדובבת אותה ולא שופטת, ולא מתווכחת ולא מנסה להראות לה כמה זה לא נכון, אםילו בכל מה שנוגע למקום שלה בבית והעובדה שהיא אוהבה וכולם חושבים שהיא מוצלחת. בשלב הזה של הכאב הצורב, כל נסיון לשכנע אותה שהיא נפלאה ונהדרת וכולם אוהבים אותה רק עלול להביא לתוצאה הפוכה - הכאב ירגיש שמנסים להשתיק אותו ויתגבר עוד, וגרוע מכך: את עלולה לאבד את המקום העדין הזה שניתן לך אצלה, והתחושה שלא מבינים אותה, כולם כולל את, תגבר.
ברור לי שזה דורש ממך תעצומות נפש. יש לנו קושי גדול מאוד להיות עם הכאב של ילדינו בלי לנסות לעזור, להרגיע, לשכך אותו. אבל מנסיון אישי ומקצועי - זה המפתח להצלחה, למצוא את הדרך פשוט להיות שם בשבילה, עוגן יציב שלא נבהל מגניבות, שיכול להכיל את כ-ל הכאב שלה.
חיבוק ובהצלחה בהתמודדות הלא פשוטה הזו!
|
תוכן התגובה:
|
