אין לי זמן להשתפך והילדים קופצים מסביבי אבל כל כך כל כך מזדהה עם חלק ממה שחשבת
ההתחלה הזו , הנפילה הזו לאימהות , הציפיה שזה יהיה מושלם ומלאכי, ואיכשהו זה לא, זה בכלל לא
הקושי התמידי - למה כולן זורמות ואני נתקעת עם הראש בקיר? והאשמה... איך אני מעיזה לא להתמוגג מילדה מופלאה כל כך.
אחזור מאוחר יותר
|
תוכן התגובה:
|