עברתי את כל מה שכל אחת אמרה פה. הבדידות האיומה כלפי כולם, העמדת הפנים, התחושה שהחיים התרסקו ולא ברור מה קורה עכשיו. הטמטום של רופא/ פסיכולוג/ אחות טיפת חלב/גניקולוג ומטפל אלטרנטיבי שלא זיהו את המחלה, ולבסוף פסיכיאטר אחד חכם . אני לא אשכח שאחרי הפגישה הראשונה, כשהוא אבחן את הבעיה, כל כך הוקל לי, שלראשונה היה לי תאבון וביקשתי שיקנו לי את המאכל שאני אוהבת... הוקל לי שמבינים אותי... הוקל לי שיש פיתרון... שלא הכל באחריותי. וגם לי, אחרי תקופה, התווסף הטיפול הפסיכולוגי...
ובמבט לאחור, הנפילה הגדולה הזו (מחלה שאני לא מאחלת לאף אחד), העצימה אותי. בזכות הטיפול למדתי המון על עצמי והתחזקתי.
ודפלול- אני איתך - חבל שאין מעקב אחרי האם כי ההסתרה והבושה של המחלה הזו כל כך גדולה, והרבה סבל יכל להחסך. אני הייתי חולה חצי שנה לפני שאובחנתי ופניתי להרבה גורמים. חבל על הדעות הקדומות והבורות שיכלו לחסוך לי תקופה כל כך ארוכה של מחלה...
|
תוכן התגובה:
|
