כל כך מרגישים את התסכול שלך... במילים בודדות את מתארת את מה שנראה כסבל מתמשך וחוסר יכולת שלך להשלים עם עובדת היותה חריגה. אני יודעת שאם תצליחי להשלים - אבל באמת להשלים, ולא להתכווץ כשאת רואה אותה על יד אחרים, ולא לשאול את עצמך למה היא כך ולא אחרת, יוקל לך מאוד וזה ישפיע באופן חיובי מאוד גם עליה. גם את תסבלי פחות – וגם תהיי פנויה לתמוך בה יותר. אני לא יודעת אם זה אפשרי אבל מקווה שכן. אבל זה בכלל לא קל.
את שואלת אם יש דרך לקדם את ההבשלה שלה, את ההתבגרות שלה. אני לא יודעת. אני גם לא יודעת אם מדובר בבגרות. אולי מדובר בקושי אובייקטיבי של הילדה להבין את הסביבה ואת ההתנהלות החברתית המקובלת. את מספרת שהמפגשים עם החברות חד פעמיים ולא מוצלחים. איך הילדה מגיבה כשמסתיים המפגש? היא מרגישה שמשהו לא התנהל כשורה? היא מודעת לפערים בינה לבין ילדות אחרות? היא חושבת שאולי היא עושה משהו לא בסדר ולא יודעת מה – או שהנושא כלל לא עובר במחשבתה? אולי היא פשוט לא מבינה, וזו לא אשמתה? צריך לעזור לה להבין. להבין את החוקים, מה לעשות מה לא לעשות. להיות מודעת יותר. אני ממליצה לך לקרוא את הספר הזה: http://www.hebpsy.net/store.asp?scr=product&typ=1096 אני חושבת שאולי הוא יעזור לכם להבין – ואז תוכלו גם אתם לעזור לה הרבה יותר. אני מאחלת לכולכם ימים קלים יותר. מכל הלב.
|
תוכן התגובה:
|