שלום לך אישה עצובה,
את צודקת, המצב שלך לגמרי מוכר. זה לא רק בנישואין, זה גם בקריירה - שיש עבודה מפרנסת ונוחה, ודי נחמדה, אבל לא מרגשת - ואז מתחילות השאלות הגדולות, האם לצאת משם לעולם המרגש והמסוכן (כספית) של העצמאות, וללכת על חלומות, ואולי להשאר בעוד 10 שנים בלי כלום, או אולי להשאר במקום הנוח והלא מספיק מאתגר...
את ממש לא לבד. הסיבה שלא עניתי לך עד עכשיו הוא שכמעט בלתי אפשרי לענות לך ככה בכתב. מה שקיבלת הן התשובות שהן התפיסות של נשים. מה נכון ומה לא. אבל תפיסות של אחרים לא עוזרות לך לגבש את התפיסה שלך. למצוא את את הקול האותנטי שלך בתוך כמה קולות סותרים שיש לך בראש.
חלק ממה שמופיע לך כעובדות אובייקטיביות עשוי להיות לא נכון. לא נכון במובן הזה שאלו לא עובדות אובייקטיביות, אלא ככה זה נראה מתוך לאן שהתהליך שלכם הגיע. ובתהליך אחר זה יכול להגיע למקום אחר. זה לגבי חלק מהדברים שכתבת על בן זוגך וגם על עצמך. זה עדיין לא מצביע על הכוון שלך.
כשקראתי אותך התנגן בראש הסיפור של סבא שלי על אישה שיוצאת ממכונית, מחזיקה בזרועותיה ילד בן 8. עובר אורח שואל בצער: הוא לא יכול ללכת? והאישה עונה (באנגלית כי זה סבא שלי): oh, no. he can, but he doesn't have to...
אז השאלה היא לא רק מה אנחנו יכולות ולא יכולות, מה אנחנו צריכות ולא צריכות, אלא גם מה אנחנו רוצות. וה"רוצות" הוא כמובן רחב וכולל הרבה תחומים של החיים.
את כותבת שאת בטיפול ועדיין כבר כמה שנים שאת אומללה בנושא הזה. יתכן שהטיפול טוב עבורך אבל בנושא הזה הוא לא עוזר. יכול להיות שקצת "התמקדות" תעזור לך להתבונן פנימה ולמצוא את התשובה. זה ללא ספק מה שאני עושה כשיש לי דילמות, קטנות וגדולות, כלומר כל הזמן :)
בהצלחה :-)
|
תוכן התגובה:
|
