אם אני לא יכולה להשתנות, והוא לא יכול להשתנות, אז הקשר שלנו לא יכול להשתנות, ואז אין מה לעשות... אלה הקירות הדמיוניים (אף שלעיתים הם נראים מאוד ממשיים).
לא מזמן בחור הגיע אלי עם בלבול לגבי הלימודים. וזה אחרי שעשינו תהליך טוב בנושא אחר. והוא מבולבל ומיואש ואומר לי, הכי גרוע, זה שאני מרגיש שהפעם גם לא תוכלי לעזור לי. זו החלטה שאני צריך לעשות, שום כוון שאבחר הוא לא באמת טוב, וזהו. ואני באותו יום היתי לקראת סוף יום של הרבה פגישות (אבל עדיין לא אחרונה) וקצת עייפה וקצת רעבה, ופתאום נעצרה גם הבריזה המדהימה שכמעט תמיד יש פה מהים, ושאלתי את עצמי איך הוא ירגיש בסוף הפגישה. האם כן משהו ישתנה? אני יודעת שרוב הסיכוי הוא שכן, אבל כמובן יתכן שלא.
ומה שהיה מעניין (ומעורר ואפילו משביע :-)) הוא שאכן נפער חור באחד הקירות הדמיוניים. אחת ה"עובדות" שהרכיבו את הקירות שלו היתה שאחד התארים יהיה קשה מאוד. ודווקא בשיחה פתאום עלה שזה לא כל כך העניין של הקושי, אלא יותר העניין של ההשוואה להשגים של אחרים. שהוא מקשר את ההשגים שלו עם ערך עצמי. אהה... זה משהו אחר. זה לא קיר. על הקשר בין השגים לערך עצמי אפשר לעבוד. זה לא מה שצריך לעצור אדם מללמוד תואר שיקדם אותו לאן שהוא רוצה להגיע בחיים. ואז כמובן שהבריזה חזרה לנשב :-) אז הנה העובדות השתנו. התואר לא נראה כזה קשה.
נתתי לך דוגמא לאיך עבודה פנימית יכולה לעזור לעשות בחירות. זה לא הכל סגור כמו שזה נראה. אני לגמרי מאמינה שאנשים יכולים להשתנות בכל גיל, קשר יכול להשתנות בכל מצב, ומצד שני, גם אפשר לבחור בחירות מאתגרות ולמצוא את הדרך להיות שלמים איתן.
ושמחתי לשמוע שאת מהרהרת בהתמקדות :-)
|
תוכן התגובה:
|
