ומבחינה בין מצבים שאין ברירה אלא לשלם הון עתק כדי לדאוג לפתרון לילדים - ולא ברמת הבידור אלא טיפול והשגחה או שמירה על רמה סבירה כלשהי של תעסוקה ועניין, כלומר קייטנות/מסגרות בחופש הגדול או בחופשות היותר ארוכות במערכת החינוך. לבין מצבים שההורה מדמיין לו שהוא "חייב" להוציא הון עתק על כרטיסים להופעה וולגארית צפופה רועשת המונית ובאופן כללי מיותרת.
את הסיסמאות של טמקא על "ההורים ככספומט", לא אוהבת ולא מתחברת. כמו שאמרת בחוכמה רבה וכמו שאמרה לי בעיניי זה פשוט חינוך קלוקל (ומוכנה להסתכן בשיפוטיות - כן זה חינוך קלוקל בעיניי), "מפחדים לומר לא" זה בעיה של חוסר חוט שדרה שקיימת מגיל לידה ועד בכלל, בכל ימות השנה ובכל שעות היום ובכל סיטואציה. היום הייתי בחנות ביגודית של ויצ"ו (ומצאתי יופי של דברים לילדים בכלום כסף :)), שלא דומה בשום צורה לפסטיגל ;) וגם שם היו ילדים מצווחים ואשה שילד פונה אליה "אמא זוזי כבר!" והיא עונה לו "רק אני אסתכל כאן ונלך" (!!!!) - זה לא בגלל חנוכה ולא בגלל פסטיגל. כך הילד שלה רגיל לדבר אליה והוא גם מקבל תשובות, אז למה שישתנה? ונותר רק לתהות איזה מן מבוגר ייצא מהילד הזה. בעצם, עדיף לא לתהות. זה יותר מדי מדכא.
|
תוכן התגובה:
|