ואם זה בנפשך אז פשוט תגידי. לא יקרה כלום. מקסימום בקשתך לא תתקבל.
כשהבן שלי היה בטרום חובה, גיליתי (במקרה) שכל יום ראשון בבוקר עושים טקס הנפת דגל ושירת ההמנון. (פשוט הגננת סיפרה לי בגאווה שהיא בחרה את הבן שלי באותו שבוע לשאת את הדגל...) באותו רגע הייתי די בשוק. הופתעתי. לא אהבתי את זה. כשסיפרתי להורים נוספים, אז אבא אחד הגיב כמוני, ואמא אחרת הגיבה כמו הגברת כלניות...
אבל אני הייתי מסוגלת להגיד – אוקיי, אני לא אוהבת את זה, אבל אני מסוגלת לשים את זה בצד ולהמשיך הלאה. זה לא פירק אותי, וגם לא פחדתי שזה יקלקל את הילד.
מנסיון של כמה שנים, בסך הכל - אין יותר מדי תכנים 'לאומיים' כמו שאת קוראת להם, אבל יש. קצת. הסביבה לא סטרילית, אבל לטעמי גם לא מזיקה. אני חיה לגמרי בשלום עם איך שזה עכשיו. בעיני המערכת טובה, בסך הכל.
אני לא מנסה לרפות את ידיך, פשוט להסביר שזו לא מערכת סטרילית, אין וודאות של 100% של מה קורה בתוכה, ואין שליטה מלאה ובעצם יש שליטה די מועטה. זה מה שצריך להתרגל אליו.
אני חושבת שהדרך לחיות במערכת כזו היא לשמוח במה שטוב ולנסות לשים בצד את מה שלא (עד כמה שניתן – בטח שיש דברים שאי אפשר ולא צריך לשים בצד). מינונים זה שם הסיפור.
|
תוכן התגובה:
|