שניים כאלו גרים אצלי בבית, אין להם חפץ מעבר ולמרבה הפלא הם לא זקוקים לו. גם אני נטרדתי מכך עם הבכור, גם כבוגרת המחלקה לפסיכולוגיה וגם כקוראת אובססיבית של ספרי פסיכולוגיה פופולרית ומדריכי הורות וחינוך. מה שלא ניסיתי לחבר לו - תמיד נשכח מאחור. בסוף זה עבר לי. נוכחתי לדעת, מנסיוני הפרטי עם ילדי, שהם מעדיפים אנשים על פני חפצים, וכך למדנו להיפרד רק כשיש בסביבה מבוגר נגיש ופנוי-רגשית שהפעוט יכול להתקשר אליו בדקות הפרידה. בגיל מאוחר יותר זה עובד גם עם חבר-ילד נגיש ופנוי-רגשית. בשורה התחתונה, אני חושבת שצריך לשים דגש על המעבר (מבחינה איכותית), ולא על החפץ.
|
תוכן התגובה:
|