כשוויניקוט דיבר על אובייקט מעבר, הוא התייחס בעיקר למעבר מעירות לשינה. לשיטתו, התינוק זקוק לאובייקט שכזה בגיל שבו הוא מתחיל לצאת ממערכת היחסים הסימביוטית, להבחין בין עצמו לבין מה שאינו הוא, ובינו לבין אמא. זה קורה בגיל שישה חודשים עד שנה. אובייקט המעבר מסמל את אמא, אבל נמצא גם כשהיא הולכת, וכך עוזר לילד להפוך עצמאי, לעשות את המעבר מתלות לעצמאות. יחד עם זאת, חשיבותו של אובייקט המעבר ממשיכה לשנה השנייה והשלישית לחיים, שאז מפתח הפעוט את הכלים והיכולת להתקשר רגשית לאנשים שאינם החשובים לו ביותר (אבא ואמא, המטפלת הקבועה, וכו'). אובייקט המעבר מספק לפעוט ביטחון, שכן התנהגותו צפוייה לחלוטין, והוא מספק לפעוט עוגן של קביעות. לכל תינוק/פעוט צרכים משלו: יש תינוקות שנקשרים לחפץ מסויים שמלווה אותם במשך שנים; אחרים מחליפים אובייקטים מתקופה לתקופה; ויש תינוקות שנמנעים כליל מאובייקט חומרי. כל עוד האובייקט, או יותר נכון מערכת היחסים עימו, אינו מפריע להתפתחות הילד (כמו למשל מוצץ התקוע דרך קבע בפה ומפריע להתפתחות השפה), הדיעה הרווחת היא שאין בו רע. יש אנשי מקצוע שמאמינים בחומריותו של אובייקט המעבר, ואף ממליצים להורים "להדביק" לילדם חפץ שכזה, שמא היעדרו יקשה על הפעוט להתפתח רגשית. לא כולם כך.
ויניקוט עצמו טען שאובייקט המעבר יכול להיות חפץ, אבל אינו חייב להיות חומרי, אלא יכול להיות אידיאולוגי, במובן של קבוצת אנשים המחזיקים בדיעות דומות.
להבנתי, תינוק, שמבלה זמן רב במיטה או בעגלה, ויש שם כל מיני צעצועים, שמיכות וחיתולים, סביר שיחבב אחד החפצים האלו יותר מאחרים, ויאמץ לו אותו כאובייקט מעבר. התינוקות שלי לא זכו לבלות זמן עירות בעגלה או במיטה, ואולי לכן לא יצא להם להתקשר לחפץ כלשהוא, ואני מצטרפת למי שמניחה שהציצי הוא אובייקט המעבר של הפעוט שלה, אף כי זה לא תמיד עונה על ההגדרה "נמצא גם כשאמא הולכת". מצד שני - ואם אמא לא הולכת? האם מי שנמצאת עם התינוק שלה נונסטופ גורמת לו נזק בעקיפין, שכן אינה מאפשרת לו לצאת מהסימביוזה? אמי וחמותי טוענות שכן, ולכן עודדו אותי לחזור לעבודה ולקחת מטפלת (לזכותן יאמר שלא קראו את ויניקוט...) אני, אחרי שני ילדים, חושבת אחרת. הילדים שלי זקוקים לי (ו/או לאבא שלהם), ובהיעדרי, הם זקוקים למישהו אחר שיעניק להם חום ואהבה, או תחושת ביטחון. בעיני, העובדה שהילדים שלי לא "מסתפקים" בחפץ, אלא זקוקים לקשר רגשי, היא יתרון, ולא חיסרון. זה מכריח אותנו לעזור להם להרגיש "כמו בבית" בכל מקום. יחד עם זאת, ברור לי שגננת או מטפלת שיש לה יותר מילד אחד, תעדיף שלילד תהיה אפשרות להתנחם בחפץ, שאז היא עצמה פחות "מוגבלת".
למזלנו, הגננות והמטפלים בפעוטון ובגנים שילדי מתחנכים בהם היו תמיד אנשים חמים ורגישים, שידעו להעניק לילדי חסרי-האובייקט-החומרי את תחושת הביטחון שהאובייקט אמור לשדר. זה לא קרה בין-רגע, ודרש השקעה רבה משני הצדדים. היו בקרים שאיחרתי לעבודה על רקע פרידה קשה מהרגיל, ביחוד עם מטפל/ת אהוב/ה לא היה/תה זמין/ה, ובני לא נשאר לילה בלעדינו עד גיל מאוחר למדי, כשהוא הרגיש שהאנשים שהוא נשאר איתם (סבא וסבתא) מהווים תחליף ראוי לנו, או אולי בעצם כאשר היה מסוגל להיפרד מאיתנו לפרק זמן ארוך יותר מיום של גן. ילדי בילו הרבה על-הידיים, גם בגן, וכשבני ישן אצל סבא-סבתא הוא לפעמים בא לישון במיטתם. יש להם העדפה ברורה למבוגר-המקריא סיפור כל פני צפייה בטלווייה או קלטת. אני לא יודעת להגיד אם זה קשור להיעדר אובייקט מעבר חומרי. זהו מחיר שלא כולם מוכנים לשלם. אנחנו משלמים אותו באהבה.
|
תוכן התגובה:
|
